דע את האויב – מדיה פיננסית

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 13, 2020  /  קטגוריה: השקעות 101

המדיה מפתה לקנות בשיא ולמכור בשפל  /  פסוקו של יום

רבים סבורים שכלי תקשורת כלכלית, בעיקר טלוויזיה, עיתונים ואתרי אינטרנט הם אחת מזרועות התמנון של תעשיית הממון. יש בזה משהו, אך המציאות כנראה מורכבת יותר. למדיה כלכלית יש תפקיד חשוב בהעברת אינפורמציה, הסברתה, והארה של צדדים שאיננו ערים להם. עם זאת, ההבחנה בין חשוב לטפל, בין נכון למטעה, ובין אמת לשקר נמצאת כולה במגרש שלנו; אף לא אחד יעשה זאת עבורנו. כל דבר שאנו קוראים, שומעים או צופים בו חייב לעבור מסננת של סבירות וחשד בריא בדיוק ואמינות המידע ובמניעי השליח. זה נכון לגבי פוליטיקה, צרכנות, ספורט, ביקורת סרטים ומסעדות,… אך במיוחד לגבי פיננסים.

דוגמה מצוינת לדואליות של התקשורת קיבלנו כאשר השווקים הפיננסים ירדו בחדות בינואר 2016. הבנק המלכותי של סקוטלנד נכנס לפאניקה ושלח הודעה בזו הלשון ללקוחותיו, "מכרו הכל למעט בונדס איכותיים". בדברי ההסבר חזה הבנק ירידה של מחירי הנפט ל- $16 החבית וההודעה השוותה את המצב למשבר הפיננסי הגדול של שנת 2008! לא פחות. בקנדה, בית ההשקעות Macquarie Capital Markets חזה בין השאר נפילה של הדולר הקנדי ל- 59 סנט אמריקאי.

בפועל קרה בדיוק להיפך. המגמה התהפכה במהרה והכל החל לטפס. שלושה חודשים אחר כך מדד ה- S&P 500 כבר עלה ב- 9.4%, מדד הבורסה של טורונטו המריא ב- 12.5%, חבית נפט העפילה ל- $45 והדולר הקנדי התקרב ל- 79 סנט אמריקאי.

התקשורת בקנדה וארה"ב הדהדה באינטנסיביות את נבואות הזעם ובה בעת חלקים נרחבים ממנה לעגו להן והצביעו על כשלים לוגיים בהן.

באחד הראיונות הביע וורן באפט את דעתו על כך. "תחזיות לטווח קצר הן רעל שיש לנעול במקום בטוח, הרחק מהישג ידם של ילדים וגם מבוגרים המתנהגים בשוק ההון כילדים".

רעש פיננסי

המדיה אינה עוסקת בהשקעות, אלא ברייטינג. היא מנסה למשוך תשומת לב על ידי יצירת דינמיקה מלאכותית ותמיד חותרת לדבר הגדול הבא – בין אם הוא קיים או לא. כמה דברים משקיעים צריכים לזכור:

1.  הרוב המכריע של שטף האינפורמציה חסר ערך, מטעה, או שקרי.

2.  גם ידיעה בעלת ערך, עוד לפני שפורסמה, כבר מאוחר לפעול לפיה.

3.  תחזיות, אזהרות, והמלצות אינן שוות דבר ויהיה הדובר אשר יהיה.

4.  דיונים של ראשים המביעים את דעתם בערוצים הפיננסיים עשויים להיות משעשעים או מעניינים, אך לעיתים קרובות מדי הם רק סוג נוסף של רעש רקע. הנה מקבץ אקראי של משפטים נבובים שנשמעים שוב ושוב בניסוחים שונים:

"זה רק עניין של זמן לפני שהשוק יעלה / ירד".  נכון תמיד. לעומת זאת השאלות, כמה זמן? האם השוק יעלה / ירד בבת אחת או באיטיות? אילו סקטורים יובילו ואילו ישתרכו מאחור? אף פעם לא מקבלות תשובה מהימנה.

"זה תמיד רעיון טוב להרוויח קצת ממניות איכותיות".  כן. זה אפילו תמיד רעיון טוב להרוויח קצת. נקודה.

"יש יותר מדי אי-וודאות בשוק".  נכון תמיד. עוד לא קרה שהייתה פחות מדי אי-וודאות בשוק.

"יש יותר קונים ממוכרים (או להיפך)".  מספר הקונים והמוכרים אינו מעלה ואינו מוריד. נפח המסחר חשוב; ובין אם השוק עולה, יורד, או מדשדש, מספר ניירות הערך שנמכרו שווה בדיוק למספר ניירות הערך שנקנו (ולהיפך).

"שאננות מסוכנת למשקיעים".  נכון תמיד. אגב, שאננות מסוכנת גם לחוצים כביש ולחולי סכרת.

"לשוק המניות היה השבוע הטוב ביותר מאז חודש מאי".  אולי חדשה מרעישה, אבל היא נאמרה ביוני אותה שנה.

"השקעה היא עניין פשוט".  מטעה. השקעה היא אכן עניין פשוט, אבל ממש לא קל.

"ייזהר הקונה".  נכון תמיד; בין אם קונים איגרת חוב, נקניקיה, או ברז.

"המדד נמצא במסלול מהיר לפרוץ כלפי מטה / מעלה".  למדד מסלול סודי משלו שאיש עוד לא פענח.

"מוכרחים לצאת מתוך אזור הנוחות".  בדיוק להיפך. אם האסטרטגיה שבחרנו עובדת היטב, כדאי להתחפר עמוק בתוך אזור הנוחות.

"משקיעים צריכים להתחיל לדאוג".  אם הייתה לי פרוטה על כל פעם ששמעתי את זה…

"חייבים לחשוב מחוץ לקופסה".  בכלל לא. עדיפה הכרות טובה של הקופסה, גבולותיה, ומגבלותיה.

"אסטרטגיה זו עובדת, עובדת, עד שהיא לא עובדת".  יכולת מרשימה להגיד כלום בשמונה מילים.

בידור פיננסי

לא לכולם ברור ההבדל בין תכנית כלכלית חסרת פניות ותוכנית בידור בנושאים כלכליים. אחת הדוגמאות המצוינות לכך היא תכנית הטלוויזיה של ג'ים קריימר, Mad Money. התכנית נשענת בעיקר על אישיותו הססגונית וסגנון ההגשה הקולני שלו. בתוכנית מדבר קריימר בחופשיות על שוק המניות האמריקאי ועונה על שאלות של צופים. בין השאר, הוא ממליץ מה לקנות / למכור / להחזיק ואינו חוסך מהצופים את דעתו במגוון נושאים הקשורים לדעתו למסחר במניות.

בדיקות שעושים מפעם לפעם משקיעים שונים, מעלות לא במפתיע, שפסיביות גמורה או קבלת החלטות על ידי הטלת מטבע מניבים החזר טוב בהרבה מעצותיו של קריימר. לזכותו ייאמר, שהוא אינו מסתתר כמו רבים מעמיתיו מאחורי ניסוחים פתלתלים או מונחים מקצועיים. אפשר להתווכח עם דעותיו, לבחון את המלצותיו ולהגיע למסקנה שהן שוות כקליפת השום. למרות זאת, יש לו קהל מעריצים גדול המתייחס אליו כאל 'גורו' ואל תחזיותיו כתורה מהר סיני.

בידור פיננסי נוסף אפשר למצוא בסרטים כמו

Trading Places (1983)

Wall Street (1987)

Other People's Money (1991)

Boiler Room (2000)

Wall Street: Money Never Sleeps (2010)

The Wolf of Wall Street (2013)

בדומה לסרטי ג'יימס בונד, אפשר אולי ללמוד מהם על תסרוקות של נשים וקשרים של עניבות. לא מומלץ לנסות וליישם בכסף אמיתי טכניקות ספקולציה, הימור על חברות המחוברות למכונת הנשמה, או תזמון של השוק המוצגים בסרטים אלו כשגרת עבודה בשוק ההון.

ישנם גם סרטים רציניים יותר, שאפשר ללמוד מהם על המשבר הפיננסי של 2008, אם כי תועלתם המיידית למשקיע הקטן מוטלת בספק.

Inside Job (2010)

Margin Call (2011)

Too Big to Fail (2011)

The Big Short (2015)

פורנוגרפיה פיננסית

Jane Bryant Quinn ששלושים שנה כתבה טור בכתב העת Newsweek, טבעה את המושג "פורנוגרפיה פיננסית" לגבי ידיעות המושכות את העין (והאוזן) אך חסרות ערך או גרוע מזה מטעות את המשקיע לפעול בפזיזות בכיוון שגוי. כותרות כמו, "איך תכפיל את כספך עוד השנה", "המנייה ששוברת את השוק", "קרנות הנאמנות שצריך לקנות עכשיו" חוטפות את תשומת לב הקורא ומשדרות נימה כוזבת של דחיפות. טיפים לוהטים ורכילות פיננסית שייכים גם הם לקטגוריה זו.

ענף חשוב נוסף מורכב משרלטנים החוזים משברים ואסונות כל אימת שהם מזהים מיקרופון בסביבתם. אלו בדרך כלל שמות ידועים כמו ג'ים רוג'רס, מארק פאבר, ונוריאל רוביני, שיש בעברם חיזוי מוצלח או שניים שהם לא פוסקים מלהזכיר ושלל כישלונות שהם משתדלים להצניע.

חמש כותרות מתבקשות שלעולם לא נראה במדיה פיננסית

–  כתבינו הבכיר אינו יודע מה הוא סח, אבל הוא חייב למלא טור לפני שעת היעד. קבלו אותו.

–  אל תכעסו, אבל המפרסמים מכתיבים לנו מה להבליט, מה להצניע, ומה להעלים.

–  אין שום הגיון בקניית קרנות נאמנות המומלצות בחום על ידי היועץ שלך (או על ידי הידוען התורן).

–  אם מסחר תכוף היה מועיל, למנהלי תיקים וקרנות לא היו תוצאות עלובות כל כך.

–  כל התחזיות שלנו פחות מדויקות מניחוש סתמי של שיכור.

בלי הגדרה מדויקת ועם קצת ניסיון ניתן להבחין מרחוק בפורנוגרפיה פיננסית ולהתייחס אליה בהתאם.

לסיום

בעידן של שיווק, מכירות, ופרסומות בכל מקום אפשרי, מדיה כלכלית היא האויב הפחות מסוכן מכולם, בתנאי שאנו מתייחסים אליו בצורה נכונה. למשל, להגביל את משך החשיפה אליה, להתעלם ממנה בעת קבלת החלטות, ולהיות ביקורתי באופן קיצוני בשאר הזמן. תמיד רצוי לזכור ש"טלוויזיה [ושאר מסכים] אינה מרחיבה או מגבירה תרבות של אוריינות. היא תוקפת אותה" (ניל פוסטמן).

אינני בטוח שמניתי את כל האויבים האורבים לנו בשוק ההון; יתכן ויש עוד. זו אחת הסיבות שעלינו לדבוק בתוכנית השקעה, שתנטרל את רוב האיומים. בנוסף, עלינו להיות ערים לסכנות חדשות או לא מוכרות מבית מדרשה של תעשיית הממון.

לאחר שסיימנו לתאר את כל המכשולים העומדים בדרכנו עולה מאליה השאלה, האם בשדה המערכה הפיננסי יש לנו מלבד אויבים גם בני ברית? במילה אחת – לא. ביותר מילים – לא.