תאריך עדכון אחרון: יולי 1, 2021 / קטגוריה: דעות
כאשר אני בקנדה, אני מרגישה שכך צריך להיות כל העולם / ג'יין פונדה
בניגוד למדינות רבות שהשיגו את עצמאותן לאחר מאבק ממושך ומרחץ דמים, קנדה נוסדה בטבעיות וללא קונפליקט. המלחמות הגדולות – בריטים וצרפתים נגד הילידים, בריטים נגד הצרפתים, בריטים נגד האמריקאים – התחוללו שנים רבות לפני כינון הפדרציה. כך קרה שבקיץ 1867 נתנה המלכה ויקטוריה גושפנקא חוקית לריבונות מקומית בקנדה, שבה היו בתחילה חברות ארבע פרובינציות (מתוך עשר). מאז ועד 1999 הצטרפו שאר הפרובינציות ונוסדו בצפון שלוש טריטוריות. כן, לקח לקנדה 132 שנה להגיע לתצורתה הסופית. בינתיים.
קשה להאמין, אך רק ב- 1965 נקבע הדגל הרשמי של קנדה, ההמנון ב- 1980, ומגילת 'זכויות וחרויות' בחוקה נכנסה לתוקף רק ב- 1982. יתר על כן, עד שנה זו כל שינוי בחוקה היה חייב לקבל את אישור הפרלמנט הבריטי. אליזבת' מלכת אנגליה היא 'ראש המדינה' (אם כי באופן סימלי בלבד), וקנדה קולטת ההגירה #1 בעולם ביחס לגודל אוכלוסייתה.
קנדה נחשבת למדינה שלווה שנעים לחיות בה ולא רק בגלל מספר האגמים הגדול יותר משאר העולם. יש המייחסים זאת למורשת האיפוק הבריטי, לחוקה מתקדמת, ולמערכת חינוך טובה. אחרים תולים זאת במזג אויר קר, מנגנון הגירה יעיל (כאשר הפוליטיקאים לא עוקפים אותו), וחוקי החזקת נשק מגבילים. יתכן וכל זה נכון, אבל אני סבור שיש גורם נוסף שתורם רבות לאיכות החיים כאן ואיש לא מביא אותו בחשבון: כל קנדי חמישי מגדיר את עצמו כחסר דת!
יום קנדה, שנקבע לראשון ביולי, אינו נחשב ליום עצמאות, אלא ליום הולדת והוא שונה באופיו מיום העצמאות האמריקאי הנוטף מאצ'ואיזם שחל שלושה ימים אחריו. בין שבמקרה או בכוונה, זהו היום האמצעי בשנה והיום שבו מתחילה חופשת הקיץ הרשמית.
רגעי הקסם
בקיץ 1996 הייתי בקרבה מסוכנת לאחד האוטובוסים שהתפוצצו באזור תל אביב. למזלי יצאתי ללא פגע, אך גיליתי דבר מדאיג לגבי עצמי. העובדה שהייתי בסכנת מוות, השאירה אותי שווה נפש לחלוטין. כמובן שלא רציתי למות ומשפחתי הייתה יקרה לי, אבל כשלעצמי כלל לא היה אכפת לי לסיים את חיי. בשטף החיים באותה תקופה, האירוע נשכח ממני במהרה וספק אם הייתי נזכר בו אי פעם, אלמלא חמש שנים מאוחר יותר עליתי לקנדה. כבר אחרי כמה חודשים ידעתי בוודאות שמשהו יסודי השתנה בי. לפתע היה לי חשוב מאד לחיות, כמה שיותר, בין אם מישהו זקוק לי או לא.
ידוע שאדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים, אבל כבר בסוף יוני כאשר אני תולה את דגל 'עלה המייפל' על המכונית, יום קנדה משחזר עבורי כל שנה את רגעי הקסם של החודשים הראשונים בארץ חדשה. זהו חלון זמן מוזר שבו תקווה וחרדה משמשים בערבוביה ומהגרים שזה מקרוב באו מכל קצווי תבל מתחילים להמציא את עצמם מחדש.
התנסויות ראשונות
לא הייתי צעיר כאשר היגרתי לקנדה ולתומי סברתי שכבר ראיתי דבר או שניים בחיי ומעט דברים חדשים יכולים להפתיע אותי. אחרי הכל, הייתי מוכן נפשית לשפה, מטבע, חברים חדשים, ולמרחקים ארוכים יותר, אבל המציאות מסתבר עלתה על כל דמיון. כבר בהתחלה הכל היה שונה ממה שהכרתי. החל מחוקי התנועה, הבנקאות, מערכות הבריאות, החינוך, והמס, שוק העבודה, הטבע, היהדות (קונסרבטיבית ורפורמית בעיקר), היעדר הפוליטיקה מחיי היום-יום, הגיוון האתני והקולינרי, מיתוסים חסרי שחר (לא, רח' יאנג אינו הארוך בעולם), חגים בלי ניחוח דתי, מגורים בפרברים, … וכלה במזג האויר (ארבע עונות מובחנות) והתרבות הקנדית. במחשבה נוספת, אפילו למים ולאוויר היה טעם אחר.
לא כולם יכולים לעמוד בשטף העז של חוויות ראשוניות ובניה של חיים חדשים. אצל חלק הדבר מתבטא בחרדה, דיכאון, או אכזבה מעצמם, אצל אחרים בגעגועים מוגברים. מהגר מסין שהכרתי הגדיר זאת כך, "גם אם נמלטת בעור שיניך מלועו הפעור של הגהנום, יש בך נוסטלגיה לרגעים יפים מהעבר שלא יחזרו".
ילידים
האדם הלבן הגיע לחופי קנדה לאורך כל ההיסטוריה, אך תיעוד אמין לכך קיים רק החל מהמאה ה- 16 כאשר מגלי ארצות אירופים נחתו בפרובינציות האטלנטיות וחזרו לאירופה עם תיאורים מפורטים ומפות מצוירות. הארץ לא הייתה ריקה כמובן, אלא מיושבת בדלילות על ידי שבטי אינדיאנים שהיו (ועדיין) מסוכסכים בינם לבין עצמם. הם לא העלו על דעתם שבעקבות החלוצים יגיעו עוד עשרות אלפי לבנים נושאי מחלות לא מוכרות וחמושים בנשק קטלני, שיכבשו את הארץ, ימחקו את תרבותם, ויהפכו אותם למיעוט זניח.
ב'גרדיאן' פורסם לפני חודש שבין 1867 ל-1996 חטפה המדינה יותר מ-150 אלף ילדים ילידים מידי הוריהם והכניסה אותם לפנימיות כחלק ממסע להטמעתם בכפייה. אלפים מהם סבלו מהתעללות פיזית, רגשית, ומינית ואלפים מתו ומקום קבורתם לא נודע. מותם הלא מתועד של רבים עולה עכשיו פעם נוספת עם מציאת שרידי 215 ילדים בקברים לא מסומנים בבריטיש קולומביה ועוד 751 בקברים לא מסומנים בססקצ'ואן.
פשעים רבים בוצעו במשך השנים כנגד הילידים ורק באמצע המאה שעברה החל היחס אליהם להשתנות לטובה. ראוי שכל הרוטנים כנגד העדפה מתקנת כלפיהם יזכרו זאת.
איני יודע לבטח אבל אני משער שרוב הילידים אינם חוגגים את 'יום קנדה' כמו שבארה"ב הם אינם חוגגים את 'יום קולומבוס'. יעברו עוד דורות רבים עד שהם יזנחו בהדרגה את המסורות העתיקות וייטמעו באוכלוסייה הכללית. למרות ההסכמים עם הממשלה והתקוות של רבים מהם, כבר לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
לא רק בקנדה
בלי קשר ליום קנדה (כנראה), בולגרים רבים נוהרים בשלושים ליוני לחופי הים השחור כדי לצפות בזריחה בבוקר המחרת. תוך כדי הם מאזינים למוסיקה מערבית ובעיקר ללהיט July Morning מ- 1971 של להקת אוריה היפ. איך אני יודע כל זאת? ובכן, טוד סיפר לי.
פגשתי את טוד (טודור במקור) במקרה כשנה אחרי שהגעתי לקנדה. הוא כבר היה אזרח ושמח לשתף אותי בחוויותיו מהעבר. "הד עמום של שנות הששים הסוערות במערב, הגיע לבולגריה כעשרים שנה מאוחר יותר, כאשר אחיזתו של המשטר הקומוניסטי התרופפה במקצת. המוסיקה המערבית שהקשבנו לה בשקיקה הייתה מעין מרד נעורים מאוחר, אך גם מחאה פוליטית רפה שהשלטונות הקפידו להעלים עין ממנה".
בהזדמנות ראשונה הוא נמלט מבולגריה ("מדינה מושחתת ודכאנית", כדבריו) לקנדה שבה מצא כהגדרתו "חירות ושלוות נפש". עכשיו, לראשון ביולי יש אפילו משמעות גדולה יותר בעיניו. ערב קודם הוא נוסע עם אשתו לבית קיץ (cottage) של חבר והם מבלים לילה לבן עם בירה ומוסיקה לחוף אגם 'סימקו' ולאחר מכן נוסעים לעיר 'בארי' כדי לחגוג את יום קנדה. "פעם הגיעה כל החבורה הישנה מבולגריה לחגוג איתנו בבית הקיץ. כל הלילה העלינו זיכרונות והם לא התעייפו מלחזור ולומר כמה ברי מזל אנחנו לחיות בקנדה".
באופן טבעי, עם הזמן מתעמעמת ואף מתפוגגת הכרת התודה של העולים החדשים. לא כך הדבר אצל טוד. בפעם האחרונה שראיתיו (סתיו 2002) הוא אמר לי משהו שאני זוכר עד היום. "הגורל אוהב אותך ואותי. לקנדים יש חג הודיה באמצע אוקטובר ולאמריקאים בסוף נובמבר, אבל לנו המהגרים חג ההודיה נמשך 365 ימים בשנה".
שתי מדינות אחיות ששפה משותפת מפרידה ביניהן
בשני העשורים האחרונים, ארה"ב גורמת לקנדה להיראות יותר ויותר חשובה. בפרפראזה על אחד הציטוטים הידועים מהסרט שדרות סנסט (1950): קנדה לא גדולה משהייתה, זו ארה"ב שהתגמדה. כמעט ואין תחום שבו מצבו של מעמד הביניים בקנדה אינו עולה על זה של השכנה מדרום. ולגבי נכים, עניים, חולים, שומרי חוק, אתיאיסטים, יולדות, סטודנטים, זקנים, להט"בים, מהגרים, מיעוטים, ואזרחים בלי נשק חם, אין בכלל שאלה איזה צד של הגבול עדיף עבורם.
הפער בין תדמיתה של ארה"ב ("העיר הבוהקת שעל הגבעה") לבין דמותה האמיתית הוא בלתי נתפס. לפני שהגעתי לקנדה תהיתי בליבי למה שתי מדינות בעלות מכנה משותף רחב כל כך (וגבול משותף ארוך כל כך (בלי כל נוכחות צבאית)) אינן מתאחדות. היום אני יודע ותקצר היריעה מלפרט.
ביום חג זה, רבים ואני בתוכם מייחלים לחזור לימים שבהם קנדה לא הייתה יותר מפרבר צפוני מנומנם ונשכח של הענק המתקשה לתפקד מדרום. רק טובה תצמח לקנדים אם איש בעולם (כמו גם מחצית מתושבי קנדה) לא יזכרו את שמו של ראש ממשלתנו או לא יצליחו למצוא את אוטווה על המפה.
השפה העברית
היה זה ביום קנדה מעט לפני קבלת האזרחות כאשר הבחנתי לראשונה עד כמה השתפרה העברית (!) שלי. מאיר שלו כבר לא אהיה, אבל ארבע השנים שדיברתי בעיקר אנגלית גרמו (בתהליך הנשגב מבינתי) לשפת נעורי להשיל מעליה את שכבת החלודה וזוהמת העילגות של העברית המדוברת במולדת. זו הייתה מתנה נפלאה לסיומו של יום נהדר.
השפה האנגלית
אומרים שרוסית ומנדרינית עשירות יותר, אך בהשוואה לעברית, אנגלית היא שילוב של קינג-קונג וגוליבר על סטרואידים. אין זה רק אוצר המילים הגדול, אותיות התנועה (Vowels), פעלי העזר, וגוף שלישי יחיד (ההתייחסות בעברית לבעלי חיים ועצמים כאל 'היא' ו- 'הוא' זועקת בדלותה); אלא ובמיוחד הזמנים (Tenses). בעוד שהעברית מסתפקת בשלושה (עבר, הווה, עתיד), האנגלית מתברכת בתריסר שעוד ניתן לשלב ביניהם. האותיות הסופיות בעברית מיותרות ומקטינות את מספרן מ- 27 ל- 22 (26 באנגלית) ובאופן אישי אני מעדיף כתיבה משמאל לימין המאפשרת שילוב טבעי של ביטויים מתמטיים.
חברויות עבר
רון מיברג המתגורר במדינת מיין בארה"ב כתב באחד מטוריו היותר עצובים: זמן, מרחק ובחירה בגורל שונה הם המתנקשים הגדולים ביותר בחברות. למרות שאנו באותו גיל, פחות או יותר, וגדלנו על אותו קילומטר מרובע ברמת גן (בלי שמעולם נפגשנו), הוא לוקח את זה קשה ממני. בניגוד אליו אני שלם עם עצמי, החיים הם סדרה של פשרות ואנו חיים על פי סדר עדיפויות בין אם מפורש או משתמע.
נופים
לא אחטא בהגזמה אם אומר שנופי קנדה עוצרי נשימה. אולי זה נשמע דרמטי אבל לדעתי גם טיול אקראי באחת הפרובינציות יגרום לחובבי טבע והיסטוריה לשמוט את הלסת יותר מפעם אחת. בששה מקומות שעולים במוחי כרגע, לא אתעייף לבקר שוב ושוב:
- גשר הקונפדרציה המחבר בין אי הנסיך אדוארד עם ניו ברונזוויק,
- קוויבק סיטי ובמיוחד הרובע ההיסטורי ומפלי מונטמורנסי,
- מחוז מוסקוקה,
- מפלי הניאגרה,
- הרי הרוקי ובמיוחד אגם לואיז,
- ונקובר, ויקטוריה והנוף הנשקף במשך שעה וחצי מהמעבורת המשייטת ביניהם.
יש עוד מאה מקומות בקנדה עם נופים ייחודיים שהייתי רוצה לבקר בהם לפחות פעם אחת, אבל ברובם כבר לא אספיק להיות לפני שאתלה את הנעליים.
נולד ביום קנדה
לאחד מעמיתי לשעבר נולד בן ביום קנדה. האב הגאה – פליט מאיי פיג'י שבקשת המקלט שלו הייתה תלויה ועומדת – התמוגג מנחת. הוא מנה באוזניי את היתרונות הרבים שבנו זכה בהם מן ההפקר. "ראשית, כולם יזכרו את תאריך הולדתו ותמיד יהיה לו ולאחרים יום חופשה לחגוג בו. שנית, אין תאריך טוב יותר להיוולד בו במקרה והוא יבחר בקריירה פוליטית; ושלישית, תהיה לו המסיבה הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: פסטיבלים צבעוניים, דגלים מתנפנפים, ובסוף היום – זיקוקי די נור. עכשיו נחש מה החלק הטוב ביותר?" הוא שאל רטורית, "כל זה לא יעלה לי אגורה".
האב הנרגש טעה לגבי החלק הטוב ביותר. בעוד הוריו התמודדו כפליטים עם תהליך הגירה מייגע, הרך הילוד הוא אזרח קנדי מרגע הגיחו לאוויר העולם.
המקום שאני קורא לו בית
קנדה אינה מושלמת – אפילו לא קרוב. גם כאן קשה למצוא עבודה טובה, מחירי הבתים והדירות גבוהים (במיוחד בוונקובר וטורונטו), החיסון לווירוס הקורונה מתנהל בעצלתיים, מערכת המס מגושמת, מזג האוויר בחורף רחוק מאידיאלי, וכמו במקומות רבים אחרים, אנטישמיות עלולה לצוץ מעבר לפינה.
"תוצאות העבר", קובע חוק ברזל בהשקעות, "אינן מנבאות את ביצועי העתיד" ואם חושבים על כך, זה נכון לכל תחומי החיים. למרות זאת, הערב, לאחר הברביקיו והזיקוקים, אכרע על ברכי ואשא שתי תפילות קצרות. האחת, תפילת הודיה על עשרים השנים האחרונות שאני גר בארץ הזו; והשנייה, תפילת תקווה שעשרים השנים הבאות תהיינה טובות כל כך אף הן.
פשוט, אך לא קל 
האם כל מי שנולד בקנדה מקבל אוטומטית אזרחות כמו בארה"ב?
אהבתיאהבתי
Under the Citizenship Act, all babies born on Canadian soil are automatically granted citizenship, except for children of foreign diplomats. Canada and the United States are the only G7 countries that have birthright citizenship.
אהבתיLiked by 1 person
לא הבנתי מה רון מיברג כתב???
שהוא מתגעגע לחברים מהעבר?
אהבתיאהבתי
לא מתגעגע. משלים עם אובדן החברויות.
אהבתיאהבתי
פוסט נחמד.בעיקר כי שיתפת חוויה אישית.
אני רוצה להוסיף קצת יותר הסברים אוביקטיבים (בעיניי) שמסבירים את הסיבות שמאפשרות לקנדה להיות 'נחמדה'.
1) היא לא זקוקה לצבא גדול ומתוחכם כדי לשמור על גבולותיה. ולכן היא לא משקיעה כספים בפיתוחים צבאיים ומרוץ לחלל. יש לזה מחיר. היא נשארת מאחור בכל מה שקשור לפיתוחים טכנולוגים. אנחנו חיים פה כמו בשנות השמונים. (טוב אולי קצת הגזמתי) דרך אגב, בנתיים הנחמדות שלה וחוסר היכולת להתמודד מול רוסיה וסין גורמות לה לאבד את השליטה בקוטב הצפוני…תקרא קצת. מצפון תפתח הרעה.
2) היא לא מאויימת ע"י אלפי פליטים שצובאים על גבולותיה כמו אירופה. זה מאפשר לה לקבל רק את הטובים ובעלי אמצעים. אמנם היא מקבלת פליטים אבל זה טיפה בים. וגם זה תלוי מי בשילטון
3) היא משווה את מערכת הבריאות והרווחה שלה לארה"ב ולכן היא תמיד יוצאת כטובה יותר אבל יש הרבה מה לשפר.
4) למזלה יש לה הרבה שטח, הרבה מים, הרבה משאבי טבע, ומעט אוכלוסיה (יחסית)אז איזה כייף….למה נשאר לדאוג?….רק שנבחרת ההוקי הקנדית תזכה באליפות.
אהבתיאהבתי
"שתי מדינות אחיות ששפה משותפת מפרידה ביניהן". ענק!!
אהבתיLiked by 2 אנשים
אין כמו בוצ'רט גרדנס בוויקטוריה.
אהבתיאהבתי
מסכים. חמש שעות של שיכרון חושים אבל צריך להביא סנדביצים ושתיה מהבית. המזנון יקר נורא והמסעדה שלא נדע. גם הכניסה לא זולה – $36 למבוגר ו $18 לנוער.
אהבתיאהבתי
פוסט נהדר. אחד הטובים שלך.
אהבתיאהבתי
גם כשגרים באותה מדינה כל החיים יש קשרים שמתרופפים ויש קשרים שמתנתקים. זה חלק מתהליכי התפתחות של אנשים שפונים לכיוונים שונים או שנמאס להם אחד מהשני ואז האנרגיה שהופנתה לחברים ישנים מופנית לחברים חדשים.
אהבתיLiked by 1 person
Amazing article
Loved it
Also was happy to see our garage in the photo with Canadian flag
BTW you can't לעלות לקנדה רק לרדת לעלות אבשר רק לישראל
אהבתיאהבתי
אהמ. זה נתון למחלוקת.
אהבתיLiked by 1 person
אין מחלוקת אפשר לעלות רק ארצה ו רק פעם אחת
אהבתיאהבתי
כמה טוב להיות פטריוט כורסה מרחוק.
אהבתיLiked by 1 person
July Morning הוא אחד הלהיטים היותר טובים של אוריה היפ. אפילו בבולגריה חושבים ככה 🙂
אהבתיאהבתי
נו ירדת על בירכך?? אלוהים אדירים איזה מטאפורות??
למי בדיוק אתה מודה? אם זה לעצמך אז סבבה.
כי אתה עשית את המאמץ.
אתה השקעת את הכסף.
אתה בנית לעצמך חיים במדינה זרה.
קנדה לא עשתה שום דבר מיוחד בשבילך. (זה שהיא מאפשרת לך לבוא זה אינטרס שלה) ולא כל אחד יכול לבוא.
אהבתיאהבתי
שכחת להזכיר את היחס לבעלי חיים שנחשבים פה לחלק מהמשפחה.
אהבתיLiked by 2 אנשים
It’s an interesting read and important perspective on Canada from someone who immigrated. Canada means a lot of different things to a lot of different people. I hope though, that the Indigenous people of Turtle Island will one day again be able to perceive this land with the same eyes, value, and importance, as a new immigrant.
אהבתיאהבתי
From your lips to God's ears
אהבתיאהבתי