גיוון תיק ההשקעות

תאריך עדכון אחרון: אוגוסט 27, 2021  /  קטגוריה: השקעות 101

פעולה פשוטה כמו תשומת לב יכולה להביא אותך רחוק  /  קיאנו ריבס

גיוון (diversification) תיק ההשקעות הכרחי לכל משקיע קטן שאין ברשותו כדור בדולח או מידע פנים. אחרי הכל אם היינו יודעים מראש איזו מניה תעלה ואיזו תרד, איזה סקטור יצמח ואיזה יבול, לא היינו נזקקים לגיוון או לכל שיטה אחרת להפחתת סיכון – כי כמעט לא היה סיכון. בשנת 1952 קיבל הנושא אישור אקדמי בעקבות תזה שכתב חתן פרס נובל לכלכלה, הארי מרקוביץ', ובה הוכיח באופן מתמטי כי תיק השקעות מגוון נושא את התשואה הגבוהה ביותר עבור רמת סיכון נתונה (צריך להודות כי התזה נשענת על מספר הנחות סטטיסטיות שלא תמיד מתקיימות במלואן).

עם זאת, גיוון אינו 'ארוחת חינם' כפי שמדקלמים רבים בקלות דעת. זהו מעין ביטוח חובה המכריח את המשקיעים לקנות או למכור מניות של חברות מסוימות גם כאשר דעתם אינה נוחה מכך. שלא כמו כל ביטוח הוא לא רק עולה כסף, אלא גם זמן, מאמץ, ולעיתים אף עוגמת נפש. הנה כמה דוגמאות:

גיוון יתר

במאמר משנת 1972 בירחון Journal of Financial Analysts בודק וויליאם שארפ עד כמה גיוון מפחית את רמת הסיכון של תיק מניות. התוצאה שהוא הגיע אליה באופן מדעי תואמת את ההרגשה המוצקה של כל בעל תיק מניות: גיוון הכרחי כדי להפחית את רמת הסיכון המסוים (את סיכון השוק אי אפשר להפחית), אך מעבר ל- 25 או 30 מניות, התועלת המופקת מגיוון – זניחה.

גיוון יתר היא בעיה מובנית באותה 'ארוחת חינם'. לא תמיד מבחינים המשקיעים מתי הם חוצים את הגבול ומעמיסים מניות רבות מדי על תיק ההשקעות המגוון להפליא. במקרה זה, רמת הסיכון נשארת בעינה אך התשואה יורדת. אם נשאר באנלוגיית הביטוח, אזי דומה הדבר לקניית ביטוח נסיעות למישהו שלא זז מהבית. בז'רגון הנוכחי גיוון יתר מכונה diWORSification.

יש גם משקיעים שהולכים צעד נוסף לעבר הגיוון הרחב ביותר – קרנות סל (ETFs) מחקות מדד. קרנות אלה מתיימרות להחזיק כל מספר של מניות לפי משקלן במדד; בין אם המדד מכיל עשר חברות או עשרת אלפים חברות. פרמיית הביטוח במקרה זה היא ההפרש בין תשואת המדד לבין תשואת קרנות הסל המחקות אותו.

מה צריך להיות תמהיל החברות המדויק?

תיאורטית, תיק השקעות צריך להיות מורכב מחברות המאכלסות את כל אחד עשר הסקטורים המייצגים את השוק הקנדי (והאמריקאי) ורצוי לפי משקלם במדד ה- S & P Composite, שהוא המדד המרכזי של הבורסה בטורונטו. מעשית, אפשר כמובן להסתפק בפחות מכך, במיוחד עבור תיקי השקעה קטנים. כמה פחות? אין לכך תשובה חד משמעית. חסידי הגיוון תמיד יגזימו בחשיבותו וחסידי המיקוד תמיד ימעיטו בחשיבותו.

דוגמה: כלל ידוע בהשקעות קובע שיש להגביל מניה בודדת ללא יותר מ- 5% מערך התיק כולו וסקטור אחד ללא יותר מ- 20% מערך התיק כולו. אלא שמידי פעם יהיה גם יוצא מן הכלל. חברה מוצלחת במיוחד שמנייתה זוחלת מעבר לכלל חמשת האחוזים אמנם לא תפר את האיזון ביקום, אך חסידי הגיוון ימהרו למכור חלק ממניות החברה כדי 'לאזן את התיק'. חסידי המיקוד, לעומת זאת, יישארו שווי נפש ולא יעשו דבר.

לדעתי גיוון מסוים הכרחי אך רצוי שהוא יהיה מצומצם ככל האפשר. לדוגמה, אם משקיע רוצה להתרכז בחברות טכנולוגיה מהירות צמיחה, כדאי שהוא יאבטח את אגפיו במספר חברות ידועות מתחומים מסורתיים יותר כמו מסחר ותעשיה, פיננסים, נדל"ן, חשמל-מים-גז, וטלקום, אבל עמוד השדרה של התיק צריך להיות מורכב מאותה העדפה עיקרית של אותו משקיע, גם אם משקלו גולש הרבה מעבר לקו עשרים האחוזים. דרך אגב, סקטור הפיננסים 'שוקל' במדד בסביבות 35%.

כמו כן אני סבור שניתן בלי נקיפות מצפון רבות להתעלם מסקטור או שניים, במידה ויש הצדקה לכך. מקרה לדוגמה: סקטור הבריאות (Healthcare) הקנדי.

אם נשאל מספר רב של אנשים מה דעתם על מערכת הבריאות, קרוב לוודאי שנקבל תשובות שונות הנובעות מניסיונם האישי של הנשאלים והסיפורים שקראו ושמעו במדיה ומבני משפחה וחברים. לעומת זאת, לשוק המניות יש דעה נחרצת על מערכת הבריאות הקנדית. הוא סבור שהיא מצוינת. איך יודעים זאת? ובכן, סקטור הבריאות הקנדי כמעט ולא קיים בבורסה. מתוך 11 חברות המופיעות במדד הבריאות, שש קשורות ליצור והפצת מריחואנה, שלוש חברות המפעילות בתי גיל הזהב היו עד לא מזמן בסקטור הנדל"ן והשתיים הנותרות שואבות את עיקר הכנסתן מדרום לגבול.

בניגוד לארה"ב שבה יש סקטור בריאות פרטי שמשגשג ומלבלב כבר עשרות שנים (כלומר חולב ללא רחם את האמריקאים), בקנדה הוא מנוון ביותר. משמעות הדבר, שמערכת הבריאות הקנדית עונה על צרכי האוכלוסייה באופן שאין לחברות פרטיות או ציבוריות מרחב מחיה מספיק. אמנם חברות הביטוח מנסות לדחוף ביטוחי בריאות משלימים (משקפיים, טיפולי שיניים, נסיעות, ועוד), אך אלו מהווים חלק זעום ביותר מעסקיהן.

תסכול מתמיד

אחד המשפטים הקליטים והמטופשים בתולדות הקולנוע המודרני הופיע תחילה בספר סיפור אהבה (1970) מאת אריך סגל, והתפרסם מאד אחרי שיצא למסכים סרט באותו שם בכיכובם של אלי מקגרו ורייאן אוניל. למי שקרא את הספר וראה את הסרט אין ספק מהו הציטוט שאני מתכוון אליו:

Love means never having to say you're sorry

מאז ספג הציטוט שפע של גינויים ולעג ואף שימש בסיס לפתגמים בנושאים אחרים לגמרי. אחד מהם מוכר במיוחד בתחום של גיוון השקעות:

Diversification means always having to say you’re sorry

וזה ברור מאליו. כאשר מגוונים – אפילו במידה – חלק מהחברות לא יעמדו בציפיות, גם אם אלו צנועות מאד.

משקיעים מנוסים נוהגים לומר, "אם אתה מרוצה מכל חלקי תיק ההשקעות שלך, אז אחד מן השניים: אתה בר מזל באופן יוצא דופן או שתיק ההשקעות שלך אינו מגוון במידה שנדמה לך."

העשירים באמת ממעטים לגוון

בניגוד למשקיע הקטן, מיליארדרים הרוצים לקנות חברה (100% מהמניות) אינם נזקקים לגיוון. הם שוכרים צבא של אנליסטים, בלשים, רואי חשבון, ועורכי דין ובודקים כל פרט העשוי להשפיע על ההחלטה אם לקנות חברה מסוימת, מתי, ובאיזה מחיר. בנוסף לליבת הבדיקה (מאזנים, הצהרות מס, ודוחות רווח והפסד), הם מתמקדים בנושאים היקפיים שמשקיע קטן יכול רק לחלום לדעת עליהם, כמו

–  מי הם לקוחות החברה, איך לשמר אותם ומה יש לעשות כדי להגדיל את מספרם

–  זהות ספקי החברה ועד כמה היא תלויה בהם

–  איכויות הנכסים הממשיים והלא מוחשיים של החברה

–  זיהוי מנועי הצמיחה העתידיים של החברה או היעדרם

–  ביצועי ההנהלה והדירקטוריון לאורך זמן

–  סכנות האורבות לחברה מצד מתחרים, רגולציה, דמוגרפיה, טכנולוגיה חדשה, וכו'

–  יחסי האנוש בחברה

–  בדיקת תרחישי 'והיה-אם…' בעיקר לגבי דברים שעלולים להשתבש

–  התייעצות עם מומחים שעבדו בחברה או מכירים אותה היטב

בתנאים כאלו, כמעט תמיד השקעתם מצליחה גם בלי גיוון. הם מתמקדים בחברה אחת שעונה על ציפיותיהם בלי צורך לשלם 'ביטוח' וכתוצאה מכך ריווחיהם הפוטנציאליים גבוהים יותר. זוהי עוד סיבה שכסף-נמשך-לכסף והסופר עשירים מתעשרים עוד ועוד.

באחת מתוכניות הטלוויזיה הרבות שבהן השתתף, פלט מארק קיובן, מיליארדר ידוע, ש"צריך להיות אידיוט כדי לגוון". המראיין המופתע נשאר לרגע ללא מילים. הוא רגיל לשמוע מנטרות מוכרות ולפתע פצצה שכזו. קיובן שהבין את טעותו מיהר לתקנה לפני שהמנחה יתעשת ורגע מופלא של כנות בוזבז לריק. כמו במקרים רבים, עשירים מאד יכולים להרשות לעצמם לפעול על פי כללים שונים מבני תמותה רגילים. זה נכון בכל מקום, אך נכון שבעתיים בארה"ב.

בדרכו 'המעודנת' אמר צ'ארלי מאנגר את אותו הדבר. "כל אידיוט יכול לגוון תיק השקעות. אבל החוכמה היא למצוא את אותן פעמים בודדות שבהן יש לך יתרון ואז להשקיע".

נער הפוסטר לחוסר גיוון הוא האורקל מאומהה ש- 99% מהונו הבלתי נתפס מושקע בחברה אחת ויחידה – Berkshire Hathaway. אמנם זוהי חברת החזקות שבבעלותה השקעות מגוונות ביותר (אם כי רובן המכריע חברות אמריקאיות), אך עדיין זוהי תופעה ייחודית.

לבסוף

תעשיית הכסף מרבה לשבח ולפאר את גיוון תיק ההשקעות מפני שזה גורם למשקיעי עשה-זאת-בעצמך ולקרנות להרבות בפעולות קנייה ומכירה. זוהי תעמולה מתוחכמת שמטרתה לרופף את העקרונות המנחים משקיעים פסיביים. לרוע המזל יש המקבלים אותה ללא ביקורת.

גיוון הוא כורח ולא יתרון כפי שנדמה לרבים. אם רק היינו יכולים לוותר עליו או לפחות לצמצמו מאד, הייתה תשואת תיק ההשקעות שלנו גבוהה משמעותית לאותה רמת סיכון. הגשש החיוור היו וודאי שואלים, "כמה עולה לי ארוחת החינם הזו?" כנראה שלא מעט.