רגע של פסימיזם עמוק

תאריך עדכון אחרון:אוקטובר 1, 2021  /  קטגוריה: דעות

הטענה בדבר 'משבר האקלים' אינה אלא מזימה של מחבקי עצים להעלאת איכות חיינו  /  אלמוני

לפני חמש שנים שטתי בספינת טיולים לאלסקה. אחד ממוקדי המשיכה היה קרחון-עד שהצטמק במאה השנים האחרונות אבל עדיין השתרע על פני קילומטרים מרובעים רבים. הספינה נכנסה למפרץ בקרחון והסתובבה לאיטה על צירה – 360 מעלות – כדי להעניק לתיירים הרבים שהצטופפו על הסיפונים אפשרות לראות ולצלם את הקרחון מסביב.

המראה היה נורא הוד והקהל הרב היה שקט מאד. לפתע נשמע רעם חזק וחלק מהקרחון החל להיקרע מהגוש המרכזי. התהליך נמשך כמה דקות והרעש הלך וגבר עד לרגע השיא שבו החלק שניתק גלש למי האוקיינוס. אשה לידי אמרה שזוהי זעקת הקרחון (glacier cry). מישהו אחר התבדח שאם ההתחממות הגלובלית הייתה מקדימה קצת, הטיטניק לא הייתה טובעת. אף אחד לא צחק.

זו הייתה הדגמה מצמררת להשפעות של פליטה מואצת של גזי חממה.

סטטיסטיקה אכזרית מצביעה על היעלמותם (פשוטו כמשמעו) של 300 קרחונים במאה השנים האחרונות בפארקים הלאומיים של הרי הרוקי בלבד, והקצב רק הולך וגובר.

שריפות ענק, שיטפונות עזים, וסופות קשות הפכו מ'תופעה של פעם במאה שנה', לתופעה של פעם בשנה, בדיוק כפי שחזו רוב מדעני האקלים. כבר ב- 2006 הסתובב אל גור בעולם עם מצגת (ולאחר מכן גם סרט) בשם 'אמת מטרידה' ובהם הוא התריע על תהליכים הרסניים שיגרמו למה שקורה עכשיו ולדברים גרועים יותר בעתיד: הצפה של ערי חוף, מחסור במזון ומי שתיה, והגירה המונית פרועה שאי אפשר יהיה לעצור.

לפי נתוני דו"ח של הארגון המטאורולוגי העולמי שפורסם לאחרונה נהרגו בממוצע בכל יום בחמישים השנים האחרונות 115 בני אדם כתוצאה מאירועי קיצון אקלימיים כמו בצורות, סופות, וגלי חום וקור בעוצמה ותדירות שלא הכרנו בעבר.

האם יתכן להפוך את הכיוון אליו צועדת האנושות בקלות דעת פושעת? כנראה שלא. למרות שהקנרית במכרה הפחם כבר מתה מזמן, חלק נכבד עדיין סבור שמשבר האקלים אינו אלא מהתלה ולחלק אחר כלל לא אכפת. עם זאת צריך להכיר בעובדה שגם אם מחר תופחת פי מאה רמת האנרגיה שצורכת תעשיית הקריפטו, לא תהיה כל הקלה במשבר. זאת ועוד, גם אם אנשים יקטינו את צריכת הבשר, יטוסו פחות, ייסעו בתחבורה ציבורית, יחסכו חשמל, יינטעו עצים, ואף יתלו תמונה של גרטה תונברג בסלון, עדיין ההשפעה לטובה תהיה זניחה.

למה? כי להקטנת טביעת הרגל הפחמנית של המין האנושי יש רק תרופה יעילה אחת – צמצום ילודה בטווח הקצר וכתוצאה מכך הפחתת מספר האנשים שחיים על הפלנטה בטווח הארוך. כל שאר האמצעים, טובים ונכונים ככל שיהיו, לא יביאו לשיפור המיוחל. סימנים מדאיגים רבים מרמזים שכבר עברנו את נקודת האל-חזור.

משקיעים בשוק הנדל"ן יודעים זאת יותר טוב מכולם. יותר ויותר אנשים צריכים מקום לגור בו ולכן משברים מכל הסוגים לא עוצרים את עליית המחירים של בתים ודירות ובעקבותיהם משרדים, שטחי מסחר, מפעלי תעשיה, ועוד. כל אלה מכחידים מידי יום (!) מאות מינים של צמחים ובעלי חיים ויוצרים וירוסים עמידים יותר ויותר.

מה הסיכוי שהמין האנושי ידע לרסן את עצמו ולא יתרבה כמו שפנים? אפס. רק המשך האסונות הסביבתיים יכריח, בסופו של דבר, יחידים, ארגונים, וממשלות לפעול בכיוון הנכון. לרבים זה כבר יהיה מאוחר מדי. הרעה תיפתח מאפריקה והמזרח התיכון ותתפשט תוך כמה עשורים לכל העולם. איש לא יתחמק מחומציות הימים והאויר המזוהם.

בעבר תלו תקוות באנרגיה מתחדשת, אבל התברר שהיא תיצור בעיות חדשות שהשלכותיהן לא ידועות. לדוגמה, נדרשים שטחים עצומים להקמת תחנות רוח וחוות של משטחים סולריים שייצרו כמות משמעותית של חשמל. כמו כן, נדרש לאגור את החשמל שנוצר (ולהשתמש בו כאשר אין שמש או רוח) בסוללות שקשה להיפטר מהן מחמת רעילותן הרבה.

גם ההתלהבות מתחנות כוח גרעיניות דעכה במקצת לאחר אסון הכור בצ'רנוביל (1986) שנבע מהזנחה רוסית טיפוסית, והתמוטטות הכור בפוקושימה (2011) כתוצאה מרעידת אדמה; ועדיין לא דיברנו על תקלות טכניות שגרתיות ומעשי טרור וחבלה. התברר שבמקרים כאלה אין דרך למנוע אסונות בקנה מידה תנכי. מאמצי הפיתוח היום מתרכזים בהיתוך גרעיני הבטוח יותר מביקוע וגם לא נוצרת בתהליך זה פסולת גרעינית רעילה שצריך להיפטר ממנה. אולם גם האופטימיים שבחזאים מודים שכבר מאוחר מדי להציל את חייהם של מיליוני בני אדם שייספו בעשורים הקרובים כתוצאה משינויי אקלים.

אחוז מפתיע של אנשים בטוח שהבעיה איכשהו תיפתר מעצמה. החל ממכחישי מגפה הטוענים שזהו המחזור בטבע, וכלה בתמימים שתולים את מבטחם באל או בממשלה. אלה וגם אלה יתאכזבו.

בעניין זה כדאי לחזור לחידה המדגישה את החשיבות של הבחנה בין מציאות לבין אשליה. החידה מיוחסת לאברהם לינקולן ובאפט ציטט אותה (בהקשר הקרוב לליבו) במכתב למשקיעי Berkshire Hathaway משנת 1992. זה הולך כך: כמה רגליים יש לכלב אם אתה מתייחס לזנב כאל רגל? תשובה: ארבע, מכיוון שלקרוא לזנב 'רגל' לא הופך אותו לכזו. הכרה בכך חשובה לא רק בתחום ההשקעות, אלא בחיים בכלל.

לבסוף

בצעדת בוקר שעשיתי לאחרונה, הבחנתי בגבר מחבק בכל ליבו עץ רחב גזע בפארק. כלבו שכנראה מורגל בכך חיכה לידו בסבלנות. היה זה מחזה מקסים ורק מתוך נימוס לא לטשתי מבט ממושך או צילמתי אותם. לרוע המזל ידם של הירוקים [כמו גם הסכמים, אמנות, פרוטוקולים (קיוטו), ואקורדים (פאריס) בינלאומיים] קצרה מלהושיע.