תרומות – עוד שעשוע של עשירים ליחסי ציבור והפחתת מס

תאריך עדכון אחרון: אוקטובר 15, 2021  /  קטגוריה: אוריינות פיננסית

אפשר לשטות בחלק מהאנשים, כל הזמן, ובאלו אתה צריך להתרכז  /  עצה נבונה שנתן רוברט שטראוס לג'ורג' בוש (הבן)

יש לקנדה שני כינויים, האחד, 'הצפון האמתי', כינוי שאפילו מופיע בהמנון הלאומי, והשני 'שנור לנד' שניתן לה על ידי תושבים שזה מקרוב באו וגילו בהדרגה שארגוני התרמה הם חלק בלתי נפרד מתעשיית העושק המקומית.

ואכן אחד הדברים המפתיעים במדינה עשירה ובעלת מדיניות חברתית מפותחת כמו קנדה, הוא המספר הרב של בקשות תרומה מכל הסוגים (כסף, מזון, ביגוד, פוליסות ביטוח, ציוד, חפצי אמנות, נדל"ן,…) שנתקל בהן האזרח המצוי. הבקשות מגיעות מכל הכיוונים: קרנות צדקה, ארגונים פרטיים, מוסדות דת, חברות מסחריות, קבוצות אתניות, וגם ארגונים חצי ממשלתיים כמו בתי חולים ואוניברסיטאות.

נשגב מבינתי למה שוחרים של חיל הים או האוויר עמדו (לפני תחילת המגפה) כעניים בפתח מרכזי קניות עם מגשים קטנים וחיכו שקונים יפרקו שם עודף שקיבלו. גרוע מזה, בעבר הלא רחוק, שוטרים היו מתקשרים לבתי אנשים ומבקשים (בנימוס רב אמנם) תרומה למען מטרה נעלה כזו או אחרת. בערי מטרופולין כמו טורונטו, מונטריאול, או וונקובר שבהם לא מעט מהגרים חדשים ממדינות לא דמוקרטיות, שיחת טלפון כזו גורמת קשיי נשימה לדרי הבית. הם סבורים שזה סוג של הצעה 'שאי אפשר לסרב לה'.

בשמונה עשרה ארגוני התרמה של בתי חולים ברחבי קנדה יש לפחות מועסק אחד המרוויח $350,000 או יותר לשנה. מבחינה מוסרית, האם באמת יש לארגונים אלו זכות קיום? צריך גם לזכור שכל הנתונים המתפרסמים לציבור הרחב עברו קודם לכן טיפול יסודי ב'חשבונאות יצירתית' ויש רגליים לסברה שהמספרים האמיתיים גבוהים בהרבה.

אחד ממכרי החובב מוסיקה קלאסית, נהג לתרום $100 מדי שנה לתזמורת הסימפונית של טורונטו. הוא הופתע למדי כאשר גילה שחברי ההנהלה של התזמורת משתכרים כ- $100,000 לשנה ותרומתו הצנועה הגדילה לכל היותר את חשבון ההוצאות הדשן של חתול שמן זה או אחר. דרך אגב, (כמעט) אין החזר מס על תרומות בפחות מ- $200 וגם מעל סכום זה ההחזר הזעום על תרומות קטנות אינו שווה את הטרחה בשמירת הקבלה ודיווח לשלטונות המס.

יש היום בקנדה כ- 86,000 (!) עמותות רשומות הרשאיות להתרים את הציבור והן עושות זאת במלוא המרץ. בשנת 2019 לדוגמה, היה הסכום הכולל שתרמו הקנדים בעלי הלב הרחום יותר מ- 14 מיליארד דולר! זוהי תעשיה ענקית הפועלת תחת פיקוח רופף מאד.

אפשר לחלק באופן גס את העמותות הרשומות לשלש קבוצות:

1.  עמותות נוכלות והלבנת הון

אין כמובן נתונים אמינים לגבי היקף הגנבות בתחום, אבל תחקירים תקופתיים של CNN ו- CBC מעלים שזו תופעה נרחבת המוכרת לרשויות החוק, שמשום מה ממעטות לפעול בנדון. קרן טראמפ היא דוגמה מצוינת לאוזלת היד של משרד המשפטים בניו יורק. עשרות שנים היא הפרה בבוטות את החוק ושימשה כ'קופה קטנה' לעבריין מפורסם וילדיו. רק בעקבות אירועים אחרים, נפתחו מספר חקירות בעניינה והיא נסגרה לבסוף בדצמבר 2018 בשל "דפוס מזעזע של פעילות לא חוקית". כשנה לאחר מכן, הודה טראמפ בכל 19 סעיפי האישום והחזיר שני מיליון דולר.

2.  עמותות שבהן יש עובדים בשכר (75% מכלל העמותות)

3.  עמותות על טהרת ההתנדבות

לכאורה, קטגוריה זו טובה מכולן, אך רק לכאורה. יצא לי להכיר מקרוב ארגון המעסיק מתנדבים רבים. לאכזבתי גיליתי שזה מתכון לשלומיאליות, חוסר יעילות ולעיתים אף לחוסר תפקוד. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה ולאנשים המוכנים לתרום מזמנם ומרצם לא תמיד יש כישורים, ולו מזעריים, למלא את תפקידם. בנוסף, הם באו בעיקר ליהנות, לא באמת לעבוד.

מקצוע חדש נולד

בעידן של מקצועות נעלמים, מרענן לדעת שמקצוע חדש נוצר יש מאין בתחום של מתן תרומות: 'יועץ פילנתרופיה' שמו. תפקידו לייעץ לתורמים פוטנציאלים הפונים אליו איזה עמותות עוסקות בתחום הקרוב לליבו של התורם ולאיזה משלש הקבוצות ניתן לשייך אותן. מלבד אספקת מידע, צריך היועץ גם להבין ביחסי ציבור, קצת תכנון פיננסי, חוקי מיסים, וצוואות כך שלתרומה תהיה השפעה מרבית על שני הצדדים, הנותן והמקבל. היועץ אמור להיות אובייקטיבי ולא לקבל שכר או עמלה מכל עמותה שהיא, אך כמו תמיד בייעוץ פיננסי, לא זה המצב.

המקצוע נולד עקב צורך אמיתי של תורמים גדולים לדעת בביטחון שתרומתם תקבל תהודה רבה ובביטחון יחסי שכספם, ולו בחלקו הגדול, אכן ממלא את ייעודו ולא נבלע על ידי שכר מנהלים גבוה, 'החזר הוצאות', או מנגנון מנופח.

מיותר לציין שהן המקצוע החדש והן המקצוע הוותיק של מגייס תרומות חסינים מפגעי הזמן. שניהם בנויים על תן-וקח ולמרות סיקור תקשורתי רחב סביב רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית, אין חשש בעתיד הנראה לעין שאלגוריתם יחליף אותם.

לתרום או לא לתרום?

למרות כל האמור לעיל, המספרים מוכיחים שקנדים תורמים באופן קבוע. במקרה נדיר שבו הם מגלים שכספם התאדה בדרכו לנצרכים, הם עוברים לתרום לארגון אחר. אפילו בקרב יועצים פיננסים ורואי חשבון, אחד הנושאים 'הברורים מאליהם' הוא מתן תרומה על ידי לקוחותיהם בסוף שנת המס.

הייתי זוקף לזכותם או חובתם, תלוי בנקודת ההשקפה, של המהגרים הרבים שקנדה קולטת את הפקפוק האינסטינקטיבי במתן כסף או שווה כסף למישהו המבטיח לעשות משהו שלא ניתן לבדיקה.

השאלה העומדת על הפרק היא: האם אדם אחראי המקפיד לדחות סיפוקים וחוסך דולר לדולר לעת זקנה צריך לתרום לאחד משמונים וששה אלף ארגונים הלהוטים לקבל את כספו, אך יתכן שלהוטים הרבה פחות להעביר את התרומה לתעודתה? לא בהכרח.

יתכן שתרומות גדולות במיוחד מחייבות ארגון שינהל ויוציא לפועל את רצון התורם באופן משביע רצון, אך לגבי תרומות צנועות, יש דרכים פשוטות ואמינות יותר. אחת מהן היא לתת תרומה ישירות – בלי מתווכים ובלי מנגנון; וכך לוודא שהנמען מקבל אותה בשלמותה.

דרך נוספת היא תרומת זמן וכשרון ולא בהכרח כסף. לעיתים עצה, הכוונה, ועזרה במציאת עבודה שווים לנצרך הרבה יותר מחבילת מזון או בגדים.

לבסוף

גם מי שהחליט לא לתרום, תורם ללא ידיעתו. שתי סיבות לכך:

1.  תרומות מוכרות במס, ולכן הציבור כולו משלם יותר מיסים. לדוגמה, בעל הון התורם עשרה מיליון דולר לארגון החביב עליו, משתף את כל שאר משלמי המיסים במעשהו הטוב כולל אלו המתעבים את מטרות הארגון הנתרם. יתר על כן, גם אם אותו בעל הון לא מנצל את החזר המס שקיבל כתוצאה מכך באותה שנה, אל דאגה, הוא יכול להשתמש בו בעתיד.

ג'והן פאולסון מנהל קרן גידור שבסיסה בניו יורק מהווה דוגמה טובה לחוסר הנחת שמרגישים רבים ביחס לתרומות. בחוסר מודעות משווע תרם פאולסון ביוני 2015 400 מיליון דולר לאוניברסיטת הרווארד – אולי המוסד הנתרם ביותר בעולם. בעת התרומה כבר היו בקרן ההשקעות של הרווארד למעלה משלושים מיליארד דולר! על זה אמר מלקולם גלדוואל, "בשביל אדם שכל חייו חותר להחזר השקעה מיטבי, פאולסון לא יקבל החזר הולם לכספו".

אם היה זה רק כספו הפרטי של פאולסון, אפשר היה רק לתהות על שיקול דעתו כאשר יש אינספור מטרות נעלות בהרבה המשוועות לתרומה. אלא שלא היה זה רק כספו הפרטי של פאולסון, מפני שמחצית מסכום התרומה היה בלאו הכי צריך להגיע למס הכנסה.

2.  ישנן עמותות המקבלות מענקים ממשלתיים. לא צריך להיות ניוטון כדי להבין שבנוסף להטיה הפוליטית שקובעת מי יקבל וכמה; כלל משלמי המיסים נושאים בעול בלי שיהיה להם מושג על כך.