דם רע

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 12, 2021  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

שקר עובר חצי עולם לפני שהאמת מספיקה לשרוך את נעליה  /  מציאות עגומה

לפני חודשיים התחיל משפטם של אחת אליזבת הולמס ומאהבה לשעבר ראמש בלוואני המואשמים בהונאת משקיעים, רופאים, וחולים. המשפט היה אמור להתחיל ב- 2020 אבל בגלל המגפה, הריונה של הולמס, ותרגילי השהיה של עורכי דינה, הוא נדחה ונדחה. מכיוון שקשה להתווכח עם מסמכים ותיעוד מצולם במשך שנים, טענות הצדדים לא יכולות להיות עלובות יותר: בלוואני מנסה להציג את עצמו כעוזר זוטר שלא ידע הרבה ובסך הכל ניסה לרצות בוסית תקיפה. מנגד, הולמס מציגה את עצמה כנערת כפר תמימה שנוצלה על ידי גבר מבוגר. היא גם רומזת שהייתה נתונה להתעללות פסיכולוגית ומינית מצידו.

בעידן שבו כל אחד יכול להיות 'עיתונאי' וחדשות מזויפות הופכות לסטנדרט בחלק לא מבוטל של אמצעי התקשורת, הספר 'דם רע' מוכיח פעם נוספת את חשיבותה וכוחה של עיתונות מהימנה בכלל ועיתונות חוקרת בפרט.

מחבר הספר, ג'והן קארירו, שהוא עיתונאי חוקר בעיתון Wall Street Journal לא חסך זמן ומאמץ במשך למעלה משלוש שנים ומאה חמישים מרואיינים, כדי להציג לקורא תמונה רחבה של האירועים והדמויות המעורבות בעלייתה ונפילתה של חברת מכשור רפואי בשם Theranos. נושא משעמם לכאורה המיועד לנישה קטנה של מביני דבר, מתפתח לאיטו למאבק כוחות של בני אור בבני חושך.

למרות שאין זו כוונתו העיקרית, מציג הספר את הסכנה שבהשקעה בחברה פרטית. חברות ציבוריות חייבות לעמוד במינימום דרישות אשר מבטיחות (נניח) שמדובר בעסק אמיתי ולא בתרמית. דוגמה מצוינת היא חברת הנדל"ן WeWork שגייסה הון ממשקיעים פרטיים לפי שווי של 47 מיליארד דולר. כאשר היא ניסתה להפוך לחברה ציבורית, התברר שהיא שווה הרבה פחות עד שלא נותרה לה ברירה אלא לבטל את ההנפקה, להעביר מתפקידו את המנכ"ל-מייסד ולשנות מהקצה את המשטר התאגידי.

כמו כן מציג הספר את הסכנה הכללית (הקיימת גם בחברות ציבוריות) של השקעה בחברה שאין מבינים עד הסוף את מוצריה, איך נוצר תזרים המזומנים שלה, מהן הוצאותיה, מה גודל חובותיה, איך היא מתכוונת לכסותם, ועוד.

ישנה דו-משמעות בשם הספר. מצד אחד הוא רומז לאנליזה קלוקלת של דגימות הדם שלקחה Theranos ממטופלים ומצד שני דם רע מבטא איבה, עוינות, וטינה שחוו קארירו ומרואייניו במהלך התחקיר שעשה וביתר שאת בעת פרסום מאמריו.

הספר מעניין בגלל ארבע סיבות עיקריות:

1.  הוא כתוב היטב, אמין, והסיפור מרתק.

2.  לאחר מאבק קשה הטובים מנצחים את הרעים.

3.  הסיפור אמיתי עד כאב ואפשר לעקוב אחרי העלילה דרך מאמרים בעיתונות וסרטוני יוטיוב.

4.  כמעט כל הדמויות עדיין בחיים. עבור מי שהכיר אותן, או חי בעמק הסיליקון, אני מניח שהסיפור מעניין אף יותר.

חסרונו הבולט: שפע פרטים שלא כל כך מעניינים קורא שאינו אמריקאי ומעולם לפני כן לא שמע על הפרשה.

רקע

מאחורי המונח השגור 'בדיקת דם' מסתתר עולם ומלואו. בדיקה סטנדרטית אחת מאפשרת מדידה של גורמים רבים, הנעשית בתהליכים שונים, במעבדה מורשית תוך שימוש במכונות שחלקן בעלות ממדים שמזכירים את המחשבים הראשונים – משקל של מאות קילוגרמים וגודל של מכונית.

כמות הדם הנדרשת לצורך דיוק סביר של התוצאות מחייבת שאיבה מווריד. כל אדם שאינו בעל מקצוע בתחום הרפואה / ציוד רפואי שואל את עצמו מיד שתי שאלות:

1.  למה לא ממזערים את הציוד כפי שנעשה בתחום המחשבים?

2.  למה אי אפשר להסתפק בטיפת דם אחת מדקירה באצבע, ללא שאיבה מווריד?

התשובה לשתי השאלות קלה מהצפוי: תחום הרפואה שונה במהותו מתחום המחשבים ולכן מצריך אמצעים אחרים. אני עדיין זוכר שלפני חמישים שנה אנשים שאלו: איך זה שהגיעו כבר לירח ועדיין לא הצליחו למצוא תרופה לנזלת או נשירת שיער? גם כאן התשובה קלה: הנדסה מכאנית והנדסת חשמל שונות במהותן מגוף האדם ולאורך הדורות ההתקדמות בהן הייתה מהירה יותר.

כיום עובדים בעולם אלפי מדענים, כימאים, מהנדסים, וטכנולוגים כדי למזער את ציוד המעבדה היקר, הכבד, והמסורבל הנדרש לצורך מדידות הרכב הדם; וכן כדי להקטין את כמות הדם הנדרשת. כנראה שבעתיד יצליחו לעשות זאת במידה זו או אחרת של הצלחה, אך כמו בכל תחומי הרפואה, ההתקדמות תהיה איטית והדרגתית. בטח לא זבנג-וגמרנו.

ההתחלה

השנה היא 2002, משבר הדוט-קום בשיאו וסטודנטית צעירה ושאפתנית בשם אליזבת הולמס מתחילה את לימודיה בפקולטה להנדסה כימית באוניברסיטת סטנפורד. בחירת המקצוע של הולמס אינה מובנת, מפני שמטרתה בחיים, כפי שהצהירה לאביה, הייתה 'לעשות כסף' דרך יזמות. לימודי הנדסה אינם בדיוק המסלול המומלץ לכך. אכן אחרי שנה אקדמית אחת היא נשרה ופתחה עם חבר מתקופת הלימודים חברת הזנק בשם Real-Time Cures שאת שמה שינתה מאוחר יותר ל- Theranos.

המוצר שאותו החברה הייתה אמורה לתכנן ולייצר היה מדבקה על קיבורת היד שתוכל לאבחן מחלות אצל נושא המדבקה ולטפל בהן. לא פחות. צ'נינג רוברטסון, אחד הפרופסורים בפקולטה שבה למדה, לא רק עודד אותה לפתוח את החברה אלא גם התגייס לשמש כיועץ בדירקטוריון שלה. מה חשב לעצמו רוברטסון? לא קשה לנחש. סביר שידע ששנות לימוד ארוכות ומפרכות נדרשות כדי להבין להיכן הגיע המדע ואיפה נמצאת הטכנולוגיה. כדי להיות מסוגל להוסיף דבר מה – זניח ככל שיהיה – לשני התחומים, יש צורך בעוד שנות מחקר ארוכות ושיתוף פעולה עם חוקרים אחרים. האם מתקבל על הדעת שאשה צעירה שלמדה שני סמסטרים ראשונים בפקולטה להנדסה כימית תגלה פריצת דרך כלשהי במכשור רפואי?

מצד שני, רוברטסון סידר לעצמו ג'וב צדדי, שעם הזמן התגלה כריווחי מאד בלי שלקח כל סיכון על עצמו. הוא יכול היה רק להרוויח (הון תועפות), בין אם החברה תצליח או תיכשל. מהרגע הראשון ועד לדעיכת Theranos הוא לא מצא לנכון להזהיר את הדירקטוריון הלא מתפקד, שהולמס רודפת אחרי הרוח.

מקרה רוברטסון מעלה בעיה אתית חריפה שנוגעת לכל תחום הייעוץ, אך במיוחד לייעוץ פיננסי. עד כמה מחויב היועץ להתריע, כאשר האינטרסים שלו עצמו עומדים בסתירה לאלו של לקוחותיו. הניסיון מראה שעדיף לא להזדקק ליועץ בכלל, אך אם חייבים, אזי כדאי לנקוט משנה זהירות, כמו דעה שנייה, ובדיקה עד כמה קבלת העצה מעשירה את היועץ. כמו כן, יועץ כשמו כן הוא; הוא אינו נושא באחריות ואין חובה לקבל את דעתו.

הצעד הבא של הולמס היה להתחיל לגייס כסף כדי לשכור עובדים ומשרדים. קשה להאמין אך המיליון הראשון הגיע די בקלות מאבא של חברת ילדות וסכום נוסף הגיע מחבר של אביה. שניהם התרשמו עמוקות מהכריזמה והאנרגיה שלה. לאחר מכן, היא נתקלה בקשיים לגייס כסף מחברות שרצו לדעת קצת יותר פרטים לעומק על 'הפטנט' שפיתחה ואיך הוא מתחרה עם מוצרים אחרים בשוק. כך או אחרת, עד סוף 2004, היא גייסה קרוב לששה מיליון דולר!

בשלב זה הגיעו הולמס ושותפה למסקנה שיש לזנוח את רעיון המדבקה ולנסות לבנות מכשיר קטן, הדומה לזה שבו משתמשים חולי סוכרת ומספיקה לו טיפת דם אחת לצורך מדידת רמת הסוכר בגוף. ואכן בסוף 2005, עם כעשרים וחמישה עובדים נבנה אב-טיפוס שלכאורה יכול לאבחן תופעות לוואי לא רצויות של תרופות מסוימות, אבל רק לכאורה.

האמצע

ששת המיליונים שגייסה הולמס התאדו והיא נאלצה לצאת לסבב גיוס נוסף. הפעם היא הצליחה לגייס תשעה מיליון נוספים בלי ש- Theranos הוכיחה התקדמות ממשית כלשהי. אחד המשקיעים היה לארי אליסון, יו"ר ומייסד-שותף של ענקית הטכנולוגיה אורקל שהונו האישי מוערך ביותר מששים מיליארד דולר. אמנם אליסון אינו יכול לשמש דוגמה אישית – לא בחייו הפרטיים ולא המקצועיים – אבל הוא בכל זאת היווה סוג של חותמת כשרות לגיוסי הון נוספים. כך, בלי כל הוכחת היתכנות ובלי דו"חות פיננסיים, הולמס הצליחה לעלות מדרגה בגיוס כסף לחברה.

למרות הכסף החדש עדיין עמדו בפניה שתי בעיות 'פעוטות': האחת, אב הטיפוס עדיין לא עבד; והשנייה, חוסר כישרון הניהול שלה. הולמס התגלתה כמנהלת ריכוזית, שלא עודדה שיתוף פעולה ושמרה את המידע לעצמה. כמו כן, תחלופת העובדים הגבוהה לא אפשרה צבירת ידע מקומי שקריטי לפיתוח מוצר. כל מוצר. אפילו שותפה המקורי מאס בה, מכר לה את חלקו והתנדף.

בסוף 2006 הצליחה החברה לגייס עוד 32 מיליון דולר. הפראיירים כבר עמדו בתור והולמס מכרה בכיף חלומות התעשרות לכל דורש, בתקווה שמתישהו המציאות תדביק את סיפורי המעשיות שלה. די מקובל בחברות הזנק להרגיע את המשקיעים בשיטת זייף-עד-שתצליח (fake-it-until-you-make-it), אבל הולמס מתחה את הזיוף הרבה מעבר לקצה – לא רק עם משקיעים, אלא גם עם שותפים, רופאים ומטופלים.

קפיצה קדימה של שלוש שנים שבהן החברה התנפחה, תחלופת העובדים שברה שיאים, ומוצר הדגל שיכולותיו המוצהרות הצטמצמו מאד, עדיין לא עבד. באותו זמן הולמס שכרה לעבודה את ראמש בלוואני, שבפועל הפך מיד לסגנה ונשא בתואר 'נשיא החברה'. במהרה התברר שהאיש רע מזג, מנהל כושל ובנוסף חסר כל ידע או ניסיון בציוד רפואי. תכונותיו לא חיפו כהוא זה על חסרונותיה של הולמס, אלא העצימו אותם. אפילו העובדה שהוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה לא פיצתה על גילה הצעיר. הוא גם היה נמהר ושיכור-כוח וביחד הם יצרו כישלון מתגלגל על סטרואידים. אם כל זה לא מספיק, הם היו בני זוג מזה כמה שנים, אך הסתירו זאת.

בשנה זו אחת מחברות התרופות הגדולות בעולם, Pfizer, עשתה ניסוי השוואתי לבדיקת המכשיר של Theranos, שהולמס ברוב חוצפתה קראה לו 'אדיסון'. תוצאות הבדיקה הוכיחו ש'אדיסון' נכשל לחלוטין ו- Pfizer ביטלה את ההתקשרות עם Theranos. במדינות רבות כישלון מסוג זה היה מודלף במהרה, מתפרסם, וקובר את סיכוייה של Theranos לשרוד; אך לא בארה"ב. איש מהקורבנות העתידיים, בין אם עסקיים או אנשים פרטיים, לא שמע על כך.

בסוף 2010 חתמה Theranos על הסכם עם חברת Walgreens – מפעילה של 10,000 בתי מרקחת בכל חמישים המדינות בארה"ב – על פרויקט גשוש. אמנם חברת הייעוץ ששכרה Walgreens הזהירה אותה שוב ושוב מפני התקשרות עם Theranos אבל מנהלי Walgreens העדיפו ללכת שולל אחרי עיניה הכחולות של הולמס. בערך באותו זמן חתמה Theranos על חוזה דומה גם עם חברת Safeway – בעלת רשת של 900 סופרמרקטים בארה"ב וקנדה.

שתי החברות התחייבו להקצות חלל מתאים בחנויותיהן. חלל שבו לקוחות יוכלו לעשות בדיקת דם שגרתית על ידי דקירה באצבע (טיפת דם אחת) במקום שאיבה של כמות דם גדולה מהווריד. עדיין נותרה כמובן בעיה אחת קטנה: 'אדיסון', אותו מכשיר צולע, שעליו בנתה הולמס הרים וגבעות, לא עבד; אבל גם אם היה עובד, הרי בדיקת דם שגרתית הייתה מחוץ לתחום היכולת המוגבל מאד שלו. הולמס הבינה זאת היטב ושכרה עובדים נוספים כדי שיפתחו מכשיר אחר שיוכל לעשות אנליזה של בדיקת דם רגילה.

כדי להתחיל בכל זאת לבצע בדיקות דם למטופלים ועם זאת להסתיר את העובדה שזה הרבה מעבר ליכולתה, קנתה Theranos כתריסר מכונות מסחריות לביצוע בדיקות דם בלי ליידע את שותפיה הטריים.

בתחילת 2014 Theranos התחילה לפרסם את עצמה והולמס זכתה לשלל מאמרים אוהדים בעיתונים ותמונות שער במגזינים הנחשבים ביותר. כסף גדול התחיל לזרום לקופה. לא עוד כמה מיליונים פה ושם, אלא עשרות ומאות מיליונים. שווי השוק של החברה התנפח לתשעה מיליארד דולר שקרוב למחציתו היה בבעלות הולמס.

היו מספר סיבות להצלחה של Theranos בגיוס כספים:

• המשבר הפיננסי של 2008 שהיכה באמריקה, פסח על עמק הסיליקון.
• גל חדש של חברות טכנולוגיה בעלות שווי שוק עצום כמו גוגל, פייסבוק, וטוויטר כמו גם המוצרים החדשים של אפל ובראשם ה- iPhone יצרו הרגשת החמצה אצל הכסף הגדול שהסתובב בעמק ללא שימוש.
• הריבית הנמוכה שהמשיכה לרדת חיסלה בזה אחר זה את אפיקי ההשקעה הסולידיים. קרנות השקעה למיניהן נאלצו לצאת מאזורי הנוחות שלהן ולהתחיל להשקיע גם בחברות פרטיות.
• משקיעים וחברי דירקטוריון מפורסמים יצרו את הרושם ש- Theranos היא 'הדבר הגדול הבא'.
• אם אפילו רק חלק קטן מהתקוות שתלו בטכנולוגיית השיבוש של Theranos יתגשם, הרווח הכספי יהיה עצום.
• אנשים רצו להאמין שסוף סוף אישה הקימה חברת חד-קרן (חברה ששוויה יעלה על מיליארד דולר) והולמס הכריזמטית ענתה על תקוותיהם.

בינתיים, בחברה כבר היו כחמש מאות (!) עובדים אבל היא התנהלה ביקום מקביל. אב הטיפוס של המכשיר החדש לא עבד, הרגולטורים (FDA, CMS ,CDC) עדיין לא נכנסו לתמונה, והצמד הולמס ובלוואני שיקר ללא הרף לכולם: משקיעים, עובדים, רגולטורים, רופאים, שותפים, תקשורת ומעל לכל לפציינטים, שבריאותם היא זו שהייתה מונחת על הכף. איש אקדמיה בתחום הרפואה, ששמע את תיאוריה של הולמס, הגדיר זאת כך, "הייתי פחות מופתע אם היו אומרים לי שהם הגיעו מהעתיד [עם הבעיה פתורה] מאשר שהצליחו לפצח את האגוז הזה".

הסוף

מאמר במגזין The New Yorker וטיפ שקיבל קארירו בפברואר 2015 מבלוגר שהעלה ספקות בדבר אמתותן של כמה מהצהרות Theranos, גרמו לו לגלות עניין בנושא. הוא התחיל לראיין עובדים ושותפים לשעבר, רגולטורים שהייתה להם נגיעה לעניין, וככל שהעמיק לחפור הלכה והתגבשה בליבו ההכרה שאין כיסוי להצהרותיה של הולמס וכי התוצאות של בדיקות הדם שנשלחו למטופלים היו שגויות.

התחקיר של קארירו לא שט על מי מנוחות. הולמס ובלוואני הפעילו נגדו ונגד מקורותיו משרד של עורכי דין שנעזר בבלשים פרטיים כדי לעקוב אחר התקדמות התחקיר ולסכל אותו. מאות מיליוני דולרים בקופה אפשרו להם לקנות את כלבי התקיפה הטובים ביותר בשוק כדי לאיים ולהשתיק עדים ועיתונאים.

המאמר הראשון של קארירו פורסם באוקטובר אותה שנה. הוא העלה תהיות בדבר תהליך האנליזה ודיוק המכשירים של החברה. הוא גם הצביע על הסכנה שבה מטופלים פועלים (או לא פועלים) על סמך התוצאות המפוקפקות שהם מקבלים. כמי שמגיע מתרבות אחרת, היה זה בעיני מאמר מנומס וחלבי יחסית לעדויות המרשיעות שהיו ברשותו, אך הוא עורר דובים מרבצם.

בתגובה, הולמס הודיעה שיש בכוונתה לפרסם נתוני בדיקות דם שיפריכו את העובדות במאמר. "לנתונים יש עוצמה," היא הסבירה, "מפני שהם מדברים בעד עצמם". אני מקווה שאיש לא עצר את נשימתו בציפייה לכך, מפני שנדרשו לה שנתיים ושלושה חודשים כדי להציג את הנתונים שברשותה. כאשר היא פרסמה אותם לבסוף התברר שהיו אלו מספר קטן של תוצאות מצומצמות ביותר, שבהן הדם נלקח בעזרת מזרקים רגילים מהזרוע (ולא טיפה מהאצבע) וכנראה נבדק בציוד מסחרי רגיל. איפה Theranos בתהליך? איפה פריצת הדרך המהפכנית?, ואיפה ההפרכה של העובדות במאמר? לא היה ברור.

הולמס עמדה באותו מקום שבו הייתה חמש עשרה שנה ותשע מאות מיליון דולר קודם לכן. גם המגזין Forbes שבשנת 2014 העריך את הונה הפוטנציאלי ב- 4.5 מיליארד דולר, תיקן בשנת 2016 את הערכתו ל… אפס.

כלי תקשורת רבים אחרים החלו אף הם לשאול שאלות קשות וגם הרגולטורים התנערו לפעולה. בניסיון לעצור את הדימום ( 😊 ), התראיינה הולמס בכמה ערוצי תקשורת והתיימרה לענות על סימני השאלה הרבים סביב Theranos. בראיון ל- CNBC היא הרחיקה לכת אפילו לפי הסטנדרטים הלא קיימים שלה. בניסוח חדש לאמרה המפורסמת של גאנדי, הולמס הוכיחה שאין גבול לדמגוגיה: "זה מה שקורה כאשר אתה עובד לשנות דברים. ראשית, הם חושבים שאתה משוגע. אחר כך הם נלחמים בך ואז לפתע אתה משנה את העולם".

מאמר המשך של קארירו העמיק את הבור שלתוכו נדחפה Theranos. בתגובה, אחד הצעדים שנקטה החברה היה להחליף את רוב חברי הדירקטוריון שלה. לא היה זה הפסד גדול מפני שהולמס ובלוואני הקפידו שבדירקטוריון לא יכהן אף חבר עם מושג כלשהו בטכנולוגיה רפואית. היו בו אמנם שמות מפורסמים כמו הנרי קיסינג'ר, ג'ורג' שולץ, ג'יימס מאטיס, סאם נאן, וויליאם פרי ואחרים, אך הם היו לא יותר מתפאורת רקע של מכובדות. הם לא היתוו מדיניות וכמובן שלא פיקחו על ביצועה.

ג'ורג' שולץ היה המאכזב מכולם. למרות שנכדו, שעבד תקופה קצרה בחברה, סיפר לו מה באמת מתרחש בין כתליה, שולץ סירב להאמין. הולמס הוליכה אותו באף כמו ילד קטן. מעורר חלחלה לחשוב על שורת התפקידים הבכירים שהוא מילא בממשל האמריקאי במשך שנים רבות. הולמס כינתה את חברי הדירקטוריון שלה 'כלומניקים' (placeholders). מטריד ככל שיהיה, היא צדקה. כולם היו פוליטיקאים וקציני צבא מבוגרים שסיימו את הקריירה הראשית. לאיש מהם לא היו היכולת, הרצון, או האנרגיה למלא את תפקידם.

השלב הבא היה לנסות להפחיד את העיתון עם תביעת דיבה ופיצויים. אחרי הכל, זה עבד מצוין במשך חמש עשרה שנה עם עובדי החברה, אך הפעם הולמס נתקלה ביריב שווה כוח. בתגובה להפחדות של עורכי הדין שלה, פרסם WSJ ארבעה מאמרי המשך של קארירו ושני דוחות של אחד הרגולטורים (CMS).

אם קיווינו שיש איזושהי סולידריות בין נוכלים, גילינו פעם נוספת שלא בהכרח. כאשר האדמה התחילה לרעוד וכבר היה קשה להסתיר את ממדי התרמית, מיהרה הולמס להיפטר מבלוואני ופיטרה אותו מחייה ומהחברה. זה לא הרשים רבים מהשותפים ומהפציינטים של החברה והם תבעו את שניהם על שלל עבירות.

עד סוף 2017 Theranos הספיקה לשרוף כ- 900 מיליון דולר שגייסה ממשקיעים. חלק נכבד מסכום זה בוזבז על עורכי דין יקרים ואמצעי ביטחון מיותרים. אחרי הכל, למתחרים לא היה מה לגנוב. הסיבה העיקרית לחשאיות הרבה הייתה הצורך להסתיר זאת.

בספטמבר 2018 נסגרה Theranos.

הערות

רבים, ואליזבת הולמס ביניהם, טועים לחשוב שכדי להקים חברת ענק מצליחה, יש צורך לנשור מאוניברסיטה יוקרתית ולהיות מצויד במוטיבציה חזקה. עובדה, ביל גייטס, סטיב ג'ובס, מארק זקרברג, ואחרים עשו זאת. אלא, שתחומי המדעים, הנדסה, ורפואה שונים בתכלית מתחום התוכנה (גייטס), יישומי מחשב (זקרברג), ועסקים (ג'ובס). אפשר להכליל ולקבוע במידה רבה של ביטחון, שאם נשרת מהאוניברסיטה, אזי תחומי המדעים, הנדסה, ורפואה בעליל אינם עבורך.

בשיא, עבדו ב- Theranos כ- 800 אנשים!, חלקם מהנדסי מכונות / חשמל / כימיה / אינטגרציה ועוד. אפשר להניח שהם לא היו פחות טובים מדומיהם בכל מקום אחר, אך משום מה אפילו תחומים אלו חרקו באב טיפוס הראשון והשני. כנראה שזה מה שקורה כאשר הניהול כל כך גרוע. אנשים לא מרגישים מחויבים למטרה. הם מעבירים את הזמן עד שיפוטרו או עד שתיפול לידיהם שעת כושר לעבור למקום עבודה איכותי יותר.

חלק מהמשקיעים הגדולים היו קרן פרטנר ($96M), בטסי דבוס ($100M), רופרט מורדוק ($120M), משפחת וולטון ($150M), והמיליארדר המקסיקני קרלוס סלים ($30M). רופרט מורדוק מכר את מניותיו חזרה לחברה תמורת דולר אחד כדי לקבל זיכוי מס על 120 מיליון הדולרים שהפסיד. עם הון מוערך של 12 מיליארד דולר, המסכן היה צריך שהציבור יממן את הפסדו בהשקעה הכושלת.

אין צורך לרחם על המשקיעים בחברה שלא טרחו על בדיקת נאותות. לרובם המיליונים הרבים שירדו לטמיון לא היו יותר ממעידה קלה שנשכחה במהרה. אני מניח שחלקם למדו לקח מהניסיון המביך, אך אחרים יראו בזה חלק מהמחיר של עשיית עסקים ויחזרו לסורם עם השקעת סרק ביזם הכריזמטי הבא. גם אז לא יהיה צורך לרחם עליהם, מפני שפעם בעשור או שניים ההימור הפרוע שלהם מצליח בגדול ומכסה את הפסדי העבר והעתיד גם יחד.

בחקירה של הרשות לניירות ערך (SEC) ענתה הולמס, שתמיד שלפה תשובות מן השרוול לכל שאלה של בעלי עניין או מראיינים, "אני לא יודעת / זוכרת" למעלה משש מאות פעמים!

תיאורטית, הולמס ובאלוואני עשויים להישלח לעשרים שנות מאסר אם יורשעו, אבל זוהי ארה"ב שבה בניגוד לאחרים, העשירים מצליחים איכשהו לצאת בשלום מצרותיהם המשפטיות. הלוואי ואתבדה, אך נדמה לי שאם לא תיכנס לכלא, עוד נשמע מאליזבת הולמס בעתיד. שקרנית על, כריזמטית, חדלת אישים, מפורסמת, ובעלת כישרון מוכח בגיוס כספים, תוכל למצוא את מקומה בקלות בפוליטיקה.

נ.ב. גם לאחר שהיה ברור שצמד הנוכלים הוליך אותם שולל, ג'ורג' שולץ עדיין היה משוכנע בחפותם; ורוברטסון שקודם השווה את הולמס לביל גייטס וסטיב ג'ובס, העלה אותה בדרגה והחל להשוותה לניוטון ואיינשטיין. אפרופו איינשטיין, ידועה אמירתו המפורסמת: "שני דברים הם אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית ואינני בטוח לגבי היקום".