יוצאי דופן (חלק א')

תאריך עדכון אחרון: אוגוסט 5, 2022  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

כל מה שקרה, אמור היה לקרות, מפני שזה קרה  /  מתוך סדרת הטלוויזיה Bosch

מאז ומעולם בני אדם האמינו לסיפורים יותר מאשר לעובדות, מספרים, והוכחות. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה (2002) אף הולך רחוק יותר וטוען ש"איש מעולם לא קיבל החלטה על סמך מספר. הם צריכים סיפור". נדמה לי שהוא קצת מגזים, אבל ההקדמה בספרו של מלקולם גלאדוול מוכיחה איך חוסר חשיבה ביקורתית למעשיית סבתא מוביל למסקנות חסרות שחר.

מעשה שהיה, כך היה

גלי הגירה מהעיירה האיטלקית רוזטו לפנסילבניה בסוף המאה ה- 19 ייסדו עיירה דומה (בעלת אותו שם) שאוכלסה רק על ידי אותם מהגרים וצאצאיהם. ששים שנה לאחר מכן הגיע לעיירה דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אוקלהומה, סטיוארט וולף, כדי להרצות בפני איגוד הרופאים המקומי. בשיחה שהייתה לו עם אחד הרופאים לאחר ההרצאה, סיפר לו הלה על תופעה מוזרה: כמעט ואין התקפי לב לפני גיל 65 בעיירה בת אלפיים התושבים.

צריך לזכור שבאותו זמן התחוללה מגפת התקפי לב בארה"ב, בעיקר אצל גברים בגיל העמידה. כמו כן טרם הומצאו אז תרופות נגד כולסטרול או אמצעים אחרים למניעת התקפי לב.

וולף המופתע החליט לחקור את התופעה ורתם לכך כמה סטודנטים ועמיתים מהאוניברסיטה, וביחד הם בחנו את כל התיקים הרפואיים שהיו בנמצא של תושבי העיירה, ועשו בדיקות דם ו- אק"ג לכל תושב שהסכים לכך. יתר על כן, הם עברו מבית לבית וראיינו את התושבים על אורח חייהם. הם גילו שני ממצאים סותרים:

1. גם מעל גיל 65 אחוז מקרי המוות כתוצאה ממחלות לב עמד על 1% לעומת ממוצע ארצי של 2%; ומקרי מוות כתוצאה ממחלה כלשהי עמד על שליש פחות מהממוצע הארצי. כמו כן, לא היו מקרי התאבדות, לא התמכרות לאלכוהול או סמים, ורמת פשיעה נמוכה במיוחד.
2. התושבים ניהלו אורח חיים לא בריא. הם סבלו מעודף משקל, סוכרת, עישנו סיגריות ללא פילטר, שתו יין בכמויות, לא התעמלו וכך הלאה. כמו כן, רוב הגברים בעיירה עבדו במחצבות אבן באזור – עבודה גופנית קשה המועדת לתאונות, ולמחלות טיפוסיות רבות.

מכיוון שתזונה נכונה ופעילות גופנית בעליל לא היו הסיבות לאריכות ימים, החליט וולף לבדוק אולי גנטיקה היא הגורם הנסתר. הוא איתר קרובי משפחה של תושבי רוזטו שגרו במקומות אחרים בארה"ב וגילה שהם דווקא לא התברכו בבריאות ותוחלת חיים השונים מהממוצע הארצי.

הגורם האחרון שוולף אובד העצות בדק היה מיקום העיירה. מי יודע, אולי הגבעות של מזרח פנסילבניה ניחנו בתכונות ריפוי שלא נודעו קודם לכן. אלא שהשוואה עם שתי עיירות סמוכות: בנגור שהיא ממש המשכה של רוזטו (ראה מפה) ונצרת המרוחקת יותר, הובילה אף היא למבוי סתום. לא, מיקומה של רוזטו לא העלה ולא הוריד דבר.

זה השלב שבו היה על וולף להרים ידיים ולהגיע למסקנה שהנתונים, שהוא ואחרים עמלו עליהם כל כך, שגויים ועליו להניח לעניין או להתחיל מחדש ולחקור איפה הטעות. במקום זאת, הוא בחר לשגר חץ ולסמן מטרה סביב מקום הפגיעה. "הסיבה האפשרית היחידה למיעוט התקפי לב ולתוחלת חיים ארוכה לגברים ברוזטו, היא הרמוניה קהילתית" סיכם וולף.

למזלו, בתחילת שנות הששים עדיין נהנו רופאים, חוקרים, מדענים, ואנשי אקדמיה מהילה – לא תמיד מוצדקת, של אובייקטיביות. הטיעון של וולף – מה שלא נראה ולא נשמע כמו ברווז, הוא בכל זאת ברווז – המריא ואף קיבל את הכינוי 'אפקט רוזטו'. מזכיר קצת את המעשיות על 'משקיעים אגדיים' דוגמת פיטר לינץ', ריי דליו ודומיהם, שהישגם הגדול אינו פיננסי כלל ועיקר, אלא שכנוע מספר רב של פתיים להאמין להם.

חריקות וצרימות באגדה

לפני הכל, המסקנה של וולף מזכירה לי את הבדיחה על החוקר שהחליט לבדוק תפקוד של זבוב. הוא פקד עליו לעוף והזבוב אכן עף. הוא תלש לו כנף ופקד עליו לעוף והזבוב הצליח לעוף. הוא תלש לו את הכנף השניה ושוב פקד עליו לעוף. הפעם הזבוב כבר לא עף. מסקנת החוקר: זבוב בלי כנפיים לא שומע טוב.

גם אם וולף האמין לטיעון שהמציא, ואני בכלל לא בטוח בכך, הרי שהוא ניגש לפתרון החידה כרופא בעוד שהיה עליו לצאת מהקופסה ולחשוב כבלש. האם מתקבל על הדעת שתוחלת החיים של אנשים שמנים, מעשנים, ועובדים רוב חייהם במקום שבו נושמים גזים רעילים וחלקיקי אבק (גם אם לא הייתה אז מודעות לסרטן כמו שיש היום) ארוכה יותר מתוחלת החיים של אחרים שאינם חשופים לסכנות כאלו? האם ביקור שבועי בכנסיה או יחסים לבביים עם שכנים יכולים לחפות על היפגעות מציוד כבד, שימוש לא זהיר בחומרי נפץ, חשיפת יתר לרמות גבוהות של רעש או מזג אויר קשה? לא צריך להיות רופא כדי לענות על כך בשלילה.

הרמוניה קהילתית?

לא יכול להיות מקום ישוב הומוגני יותר מרוזטו. לכל התושבים אותו מוצא אתני וגיאוגרפי, אותה שפה (איטלקית), אותה מנטליות, אותה דת, ואותו מצב כלכלי. זהו לכאורה האידיאל הרטוב ל'שבת אחים גם יחד'. הבעיה: רק מי שלא חי מעודו במקום כזה, יכול לחשוב כך. אחרים שדווקא כן גרו במקומות ישוב קטנים כרוזטו, שבהם אוכלוסייה הומוגנית, כולם מכירים את כולם, וכולם יודעים הכל על כולם, מתארים אותם יותר כגיהינום ופחות, הרבה פחות, כגן העדן שוולף התעקש לצייר.

הנה קטע מה- 27 ביולי, 2022 שהעתקתי מהעיתון דה-מרקר. אמנם הכתבה מדברת על וועדות קבלה בקיבוצים ומושבים, אבל התוכן מלמד הרבה גם על רוזטו ודומותיה

כמעט בכל קיבוץ או מושב שיתופי שביקרתי בו בשנה האחרונה, שמעתי סיפורים על אינטריגות פנימיות. כמו בכל יישוב קטן, כולם (כמעט) מרכלים על כולם ולכל אחד יש מה לומר. "דיבורי מדרכות", כינה את זה חבר קיבוץ שאצלו ביקרתי והוסיף, "דברי חלש, כולם מקשיבים לכולם, ומעבירים הלאה".

דווקא מקומות ישוב הטרוגניים, שבהם אין לקבוצה אחת יתרון מספרי והתושבים אינם מחטטים איש בחייו של השני, נחשבים יציבים ונוחים יותר. זו גם אחת הסיבות (יש עוד) שאנשים מעדיפים להצטופף בערים שבהן הקשר בינם לאחרים רופף אף יותר.

תוחלת חיים ארוכה?

צריך להבחין בין מועד המוות של אדם ובין הדיווח עליו. ידוע, במיוחד במקומות קטנים והומוגניים, שאם יש תמריץ (למשל קצבה ממשלתית) לדחות דיווח על מות חולה, אזי אף אחד לא ממהר לעשות זאת. גם אם מישהו מת בגיל 60, יתכן שהדיווח על מותו יגיע (עם תאריך מהונדס) לרשויות שמחוץ לישוב רק עשרים שנה מאוחר יותר. אף אחד לא יבוא לבדוק אם פלוני באמת חי או מת, אבל שלושים שנה אחר כך יבוא איזה סטיוארט וולף, יעיין בתעודות הפטירה, יצעק "וואו" וימציא סיבה 'מדעית' לאריכות הימים המדומה של ברי המינן.

אין התקפי לב?

בדיקה של תיקים רפואיים מראשית המאה הקודמת לא תמיד תניב תוצאות מהימנות, בלשון המעטה. לא רק בשל החשיבות המועטה שייחסו להם באותו זמן, אלא גם ובעיקר בגלל שבמקומות יישוב קטנים פעמים רבות כלל לא היה רופא. לפעמים מיילדת מקומית מילאה את התפקיד, לפעמים ווטרינר, ולעיתים בלית ברירה הנפח המקומי שלמד מסבו לרקוח עשבי מרפא. האם הם ידעו להבחין בין מחלת לב לדלקת התוספתן? לא בטוח.

כמו כן, עם כל הכבוד שרחשו המקומיים לרופא הכללי שלהם, האם לא יתכן שהם העדיפו דווקא מומחה למחלות לב מהעיר הסמוכה שיטפל בהם? ומכיוון שלא רצו להעליב את מכרם, הם פשוט הסתירו זאת ממנו.

רמת פשיעה נמוכה?

במקומות כמו רוזטו תמיד תתקיים ההבחנה בין 'אנחנו' ו- 'הם', כאשר 'הם' זה כל מי שאינו 'אנחנו'. אפשר לראות זאת הרבה בקהילות סגורות או דתיות. לכן גם כאן חשוב להבחין בין המעשה לדיווח עליו. החוטאים קרוב לוודאי נענשים על ידי הקהילה, אך לא 'מוסגרים' לשלטונות החוק. לזרים עם כוונות זדון, אין בכלל מרחב תמרון במקומות קטנים ומלוכדים. הם נמצאים בכל רגע תחת זכוכית מגדלת של המקומיים, שמיד מזהים אותם כמי שאינו תושב המקום.

תהיה רמת הפשיעה אשר תהיה, מבחינה רשמית היא לא קיימת.

אבל בדקו אותם, לא?

זו שאלת מפתח שחשוב לדייק בתשובה לה. וולף וציוותו עשו בדיקות דם ו- אק"ג רק למי שבא להיבדק. משום מה הם הבליעו את העובדה הקריטית הזו. אולי אני ספקן, אבל אם הייתי אלכוהוליסט או מכור לסמים, לא הייתי רץ להיבדק. גם אם הלכתי למומחה למחלות לב מחוץ לעיירה, לא הייתי רוצה שזה ייוודע לרופא המקומי כאילו אני לא סומך עליו.

לבסוף

בשוק ההון נהוג לקרוא למשקיעים המסתמכים על סיפור בלבד – 'כסף טיפש' ולמשקיעים המחפשים בנוסף גם עובדות מוצקות – 'כסף חכם'. יש כמובן ויכוח בלתי נגמר על עד כמה מוצקות הן 'העובדות המוצקות'. בכל מקרה, גם הסתמכות על סיפור בלבד צריכה להיות ביקורתית. אם יותר מדי פרטים לא מתאימים לתמונת העולם שלנו, או למה שאנו מכירים מניסיון קודם, אזי כדאי וצריך להטיל ספק במהימנות הסיפור כולו.

למרות שיש בארה"ב ובמקומות אחרים קהילות קטנות והומוגניות נוספות, מעולם לא התגלה עוד 'אפקט רוזטו'.