למות עם אפס

תאריך עדכון אחרון: ספטמבר 2, 2022  /  קטגוריה: אוריינות פיננסית

כשהמשחק נגמר, גם המלך וגם החייל הפשוט נזרקים לאותה קופסה  /  פתגם איטלקי

לפני כמה שנים ביקשו ממני זוג חברים מבוגרים להיות המוציא לפועל של צוואתם כאשר יגיע זמנם. בשיחה ארוכה הם הסבירו לי את רוח הדברים מעבר למילה הכתובה בצוואה. בין השאר הופתעתי לשמוע שהם לא רוצים להוריש דבר לאיש, או במילים שלהם: להשאיר אחריהם רק חובות. אני לא יודע אם יעלה הדבר בידם, אבל כאשר חושבים על כך רואים שלא כל כך פשוט למות עם חשבון בנק ריק, ולו מן הטעם הפשוט שאיש לא יודע מתי בדיוק ימות ומה יהיו צרכיו החומריים עד אז.

למעשה רוב הנפטרים הולכים לעולמם כאשר הם משאירים ליורשיהם רכוש לא מבוטל.

ניק מגיולי מספר בספרו 'רק המשך לקנות' שסקר בארה"ב חשף את הנתונים הבאים: בממוצע משאירים אחריהם נפטרים בשנות הששים שלהם $296K, נפטרים בשנות השבעים שלהם $310K, נפטרים בשנות השמונים שלהם $315K, ונפטרים בשנות התשעים שלהם $238K. אני אמנם חסיד קטן מאד של ממוצעים, בגלל שהם כמעט חסרי משמעות אם לא יודעים את התפלגות המספרים שמרכיבים אותם, אבל נראה שגם אם מקזזים מהממוצעים כמה עשרות אלפים כדי לבטל השפעה של בעלי עושר רב במיוחד, אזי לא רבים מתים חסרי כל.

ביל פרקינס שהוציא לאור ספר בשם למות עם אפס סבור שכל דקה מיותרת שבה עמלנו לצבור כסף שבו לא נשתמש בסופו של דבר, פוגעת בחוויית החיים שלנו. למשל, זמן שלא בילינו עם ילדינו בגלל עבודה לא יחזור. את טיול התרמילים הארוך שלא יצאנו בגיל צעיר כבר לא נוכל לשחזר. ובאופן כללי ככל שגילנו מתקדם, כך מצטמצמות האפשרויות לחוויות מועילות או מהנות.

הוא מאמין שאת הכסף שאנו מתכננים להוריש לאחר מותנו לילדים או למישהו אחר, עלינו להתחיל לתת במנות מדודות כבר כאשר הם מגיעים לגיל שלושים. זה אגב אינו רעיון מקורי. בעבר נעשו על כך מחקרים שהגיעו למסקנה, שדולר לאדם בן שלושים מביא יותר תועלת משני דולר שיקבל אותו אדם בגיל ארבעים, ויותר מארבעה דולר שיקבל אותו אדם בגיל חמישים.

הנחות ועצות

במסע הנמרץ לקידום ספרו, פרקינס מדגים תכונות מעולות של נואם מוטיבציה. הוא רהוט, הגיוני, ושוחר טוב. עם זאת המסר שהוא מעביר לא תמיד מחליק בקלות בגרון. הנה רשימה חלקית של דברים שאני מסכים ולא מסכים אתו.

מסכים

• כסף הוא רק מכשיר להשגת מטרותינו.
• חוויות וזיכרונות עדיפים על פני חפצים.
• כל אחד צריך למצוא את רמת הסיכון המקסימלי שאיתה הוא מרגיש נוח, ואז למתוח אותה עוד קצת, אפילו אם זה ירגיש פחות נוח. פרקינס סבור שהדבר נכון לכל דבר שעושים בחיים, לא רק להשקעות.

מסכים למחצה

• אל תחכה. אם אתה רוצה להתחיל משפחה, לפתוח עסק, להגר,… עשה זאת עכשיו. ככל שעובר הזמן זה יהיה קשה יותר וברגע מסוים אף בלתי אפשרי. אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזו. לפעמים יש צורך לחכות כדי שהרצון והיכולת ייפגשו. לדוגמה, קשה להתחיל משפחה ללא בן/בת זוג. בלתי אפשרי לפתוח עסק בלי ידע והשקעה התחלתית. מסוכן לנסות ולהגר אם אף מדינה אינה מוכנה לקבל אותך, וכך הלאה.
• אתה יכול להיות נדיב רק בעודך בחיים, כאשר יש לך בחירה שכרוכה בתוצאות. אחרי מותך כבר אין לך בחירה. אני לא לגמרי מסכים גם עם הקביעה הזו. גם לאחר המוות יש לאדם בחירה דרך צוואתו, שאותה מוציא לפועל מישהו שהוא סומך עליו בעיניים עצומות (תרתי משמע). החלק שאני כן מסכים אתו הוא, שהנפטר כבר לא צריך להתמודד עם תוצאות בחירתו.

לא מסכים

• פרקינס לא מאמין שמישהו אוהב, באמת אוהב את עבודתו. אני חייב להודות שלגביי ולגביי כל האנשים שהכרתי בחיי, הוא אכן צודק, אבל אני בטוח שיש גם כאלו שנהנים מעיסוקם, יותר נניח מבילוי עם משפחתם.
• בבועה שפרקינס מדמיין אין אבטלה, עוני, תמיכה בהורים מזדקנים, וכך הלאה. רק צריך להחליט שאנו רוצים להקיף את העולם על חסקה (או להיות מיליארדרים), ושום מכשול לא יעצור בנו.

לא מסכים בחריפות

• פרקינס טוען שאדם צעיר לא צריך לחסוך אלא להקדיש כמה שיותר מזמנו ומרצו כדי לעבור חוויות טובות, ואפילו להיכנס לחובות לצורך זה. חיסכון, כך הוא חושב, אפשר להתחיל רק בשלב מאוחר יותר כאשר כושר ההשתכרות גדול יותר. אגב, פרקינס עצמו עבד כמו חמור בשנות העשרים שלו והקפיד לחסוך את עצמו לדעת.

הרעיון אינו בר-ביצוע

קרוב לחמישה אחוז מאוכלוסיית קנדה מוגדרים כמיליונרים (מי שברשותו הון ונכסים מעל מיליון דולר נטו, ללא השווי של בית המגורים הקבוע), ובתוכם גם 55 מיליארדרים. אני בטוח שאם הדבר יהיה תלוי בהם, רובם ככולם לא ימותו עם אפס או קרוב לזה. שלוש הדוגמאות הבאות ממחישות עד כמה הרעיון אינו ישים:

לחיות עם אפס, למות עם הרבה

אן שייבר חייתה בעוני מחפיר רוב חייה, אך הקפידה לחסוך ולהשקיע, כך שבמותה השאירה אחריה תיק מניות ששוויו בערכים של היום עומד על 36 מיליון דולר. מכיוון שהייתה ערירית וללא חברים, לא נותרה לה ברירה אלא להוריש את כל כספה למוסד כלשהו. הכסף שמלכתחילה חלקו יועד לריפוד ישבניהם של החתולים השמנים בצמרת המוסד, נגנב בסופו של דבר על ידי יושב ראש חבר הנאמנים. אחד בשם ברני מיידוף.

לחיות עם הרבה, למות עם המון

לעזר ויצמן הייתה תמיד התחכמות מיותרת בשרוול ("יש בויצמן י' אחד, כמו שבעזר יש ז' אחד"). כאשר הושבע כנשיאה השביעי של מדינת ישראל, הוא כבר היה עשיר מופלג, מפורסם מאד, ועם ייחוס מפואר (דודו היה הנשיא הראשון של ישראל). למרות זאת ולמרות שכבר היה באמצע שנות השבעים שלו, חתר ויצמן להגדיל את הונו הרב בעזרת שוחד חודשי, שקיבל מתושב חוץ במשך שנים כדי לקדם את עסקיו של הלה.

ויצמן היה עשיר טיפוסי שלא חלם למות עם אפס. כמו רוב החברים בקבוצת ההתייחסות שלו, הוא לא ידע שובע, למרות שעקב נסיבות מצערות היו לו יורשים מעטים בלבד. יתכן שהוא קיווה בסתר לבו לקחת כמה מיליונים לקבר, אלא שכידוע "בתכריכים אין כיסים".

לחיות עם המון, למות עם יותר

ביל פרקינס (53), מהנדס חשמל, מנהל קרן גידור, סופר, ושחקן פוקר בסכומים גבוהים, צבר עד היום כ- $60 מיליון דולר, ולפי דבריו הוא רק בתחילת הדרך. קשה לראות איך פרקינס המולטי-מיליונר יצליח לעשות את מה שמטיף לו פרקינס מחבר הספר. עם מכונות הכסף שבנה לעצמו, הונו רק הולך וגדל. אפילו אם יתאמץ, הוא לעולם לא יצליח לבזבז מספיק על חוויות כדי למות עם אפס!

לבסוף

אפשר לסכם את משנתו של פרקינס בגרף הבא:

כמו רעיונות בלתי ישימים אחרים שנשמעים טוב, כך גם הרעיון של למות-עם-אפס או קרוב לזה. נכון שאיש אינו ממלמל על ערש דווי "חבל שלא עבדתי קצת יותר", אבל רבים דווקא כן מצטערים לפני מותם על שלא הרוויחו במהלך חייהם מספיק כסף כדי להגשים את חלומותיהם.