טור אורח: העבודה היא חיינו?

תאריך עדכון אחרון: אוקטובר 28, 2022  /  קטגוריה: דעות

ככל שאני מזדקן, חסר לי יותר ויותר היופי של דף חלק  /  ברוס ספרינגסטין

טור האורח שנשלח אלי לא נראה מבטיח במבט ראשון. הוא היה מבולגן ונכתב לסירוגין בשתי שפות. גם שם השולח ("דן הקשיש") לא בישר טובות. עם זאת התוכן היה שווה קריאה שניה ואפילו עריכה של הטקסט, ששולל לחלוטין את חשיבותה של 'התפטרות שקטה' ואף מטיל ספק אם עוד תהיה קיימת עד שהטור יתפרסם, או במילים של מחברו "עוד לפני שאלביס עוזב את הבניין".

צריך לציין שבקנדה התופעה אינה נפוצה, עד כדי כך שהעיתונאי הפיננסי רוב קאריק נאלץ להסביר לקוראיו מה זה בדיוק לפני שהתפנה (גם הוא) לחוות את דעתו השלילית על הנושא. עם זאת הסברו לקה בשני פגמים בולטים: האחד, קאריק נשמע כמו שאפשר היה לצפות מאיש מבוגר (בומר) המביע בביטחון מוחלט דעה בנושא שהתוודע עליו לראשונה עשר דקות קודם; והשני, כמי שבילה את כל חייו המקצועיים בשני ארגונים גדולים כעיתונאי פיננסי, שמרבה לצטט אנליסטים, מנהלי קרנות, והודעות לעיתונות, ספק אם קאריק מכיר מספיק טוב את עולם העבודה הנוכחי, ששונה לחלוטין מניסיונו האישי.

למרות שאני מסכים עם רוב דבריו של דן, מפריע לי קצת הטון הפסקני ואולי אף מתלהם העולה מהם.

זו לא התפטרות שקטה, אלא בכיינות רועשת

שלום, שמי דן. אני כבר רואה את גיל 80 בלי משקפת ויש לי דעה על כל נושא שבעולם.

לפני הכל הודאה באשמה. אף פעם לא הייתי מתפטר שקט. אם כבר הייתה לי בעיה הפוכה: להעמיד פנים שאני עסוק, בזמן שלא היה לי מה לעשות.

כאשר קראתי על ההתפטרות השקטה, חשבתי בהתחלה שזאת מתיחה של הראשון באפריל. בכל שנות עבודתי בקנדה לא נתקלתי בזה. מי בכלל מתלונן על זה?

• עובדי מדינה (כולל צבא ומשטרה) או נבחרי ציבור? הצחקתם.
• עובדים מאוגדים. בטוח שלא. תשמעו סיפור: חבר שלי עבד כנהג אוטובוס בטורונטו (TTC). יום אחד כשחזר לחניון הוא הבחין שאחת המראות הצידיות רופפת. לא התעצל הבחור, הלך למוסך הצמוד וביקש מברג בגודל מתאים. "בשביל מה אתה צריך את המברג?" שאל אותו מנהל המוסך. החבר שלי הסביר לו. "השתגעת? אתה רוצה שהאיגוד יקנוס אותך? אתה חייב למלא טופס ומחר יבוא טכנאי לחזק את המראה".
• עצמאים, יזמים, או בעלי עסקים? לא. מה הם יעשו? יעמדו מול הראי ויאיימו בהתפטרות שקטה?
• עובדים במשרה חלקית או כאלה שמקבלים שכר לפי שעה או בעמלות? לא עונים על ההגדרה שבגללה מתפטרים בשקט. כשאלה מתפטרים, בשקט או ברעש, זה על אמת.
• מנהלים ואלה שנלחמים להיות מנהלים? לא ולא. הם דווקא רוצים להוכיח את מסירותם לארגון.

בטח יש עוד קבוצות של עובדים ששכחתי, אבל מה שאני מתכוון זה שלא נשארו כל כך הרבה שיכולים להתפטר בשקט. רובם מרוכזים כנראה בתחומי הטכנולוגיה וחלק גם בתחום הפיננסים. צריך להוסיף שרובם עובדים קבועים עם משכורות נאות ופנסיה תקציבית. הם ידעו למה הם נכנסים ומשכורותיהם משקפות את המאמץ העודף שנדרש מהם.

הנה מה שאמר ריד הייסטינגס (מייסד-שותף של נטפליקס) בראיון לפני כמה שנים: "אנחנו שוכרים לעבודה את המעולים שבמצטיינים בלבד, וגם זה רק אחרי שרכשו ניסיון במקומות אחרים ועברו תהליך סינון נמרץ. הם צריכים להיות מסורים, נאמנים, ולהקדיש את כל זמנם ומרצם לעבודה אצלנו. כמו כן, אנחנו רוצים אותם רק לשנים ספורות כאשר הם נמצאים בשיאם. לאחר מכן שיעזבו ביוזמתם ולא יחכו שנפטר אותם. תמורת זה, הם יקבלו משכורות גבוהות מאד ותנאים חלומיים".

לכן כל מי שהתקבל לעבודה בנטפליקס או בחברה דומה, לא יכול פתאום להתלונן על חוסר איזון בין בית לעבודה. כן, צריך לעבוד קשה שעות ארוכות מאד, להיות זמינים גם בסופי שבוע, ולהפגין כל הזמן ביצועים מהסרטים. מצד שני, הפיצוי משתקף היטב בחשבון הבנק ובקורות החיים. מוסכם שסוג כזה של עבודה אינו מתאים לכל אחד.

למי שבכל זאת מתעקש על עבודה בחברה עם דרישות (ומשכורות) גבוהות, יש לי עצה להגברת האיזון בין בית לעבודה. עיבדו קשה בשנות העשרים, תתחתנו אחרי גיל 30 ואל תביאו ילדים. ככה ה'בית' יצטרך אתכם פחות ותוכלו להקדיש יותר זמן ואנרגיה לעבודה.

גם אם קיימת תופעה של התפטרות שקטה, היא תיעלם מהר מעצמה. היום אולי עדיין חסרים עובדים, אבל מאז ומעולם שוק העבודה התאים את עצמו במהירות לתנאים משתנים. מלבד זאת כבר עכשיו כל חברות הטכנולוגיה – במיוחד הגדולות – מכווצות בשקט את כוח האדם שלהם. ומאחורי טרמינולוגיה נוצצת ("התאמות במצבת העובדים", "מיקוד עסקי", "שינוי אסטרטגי"), מסתתרים פיטורים רגילים לגמרי.

בעל הבלוג ביקש משפט מסיים שיצביע על הנקודה החשובה ביותר במאמר שכתבתי. אז הייתי אומר, האם להורי הזילניאלס היו חיים קלים יותר? בטוח שלא. הם אולי 'התפטרו בשקט', אבל ממש בדממה ובלי להפוך את זה לאידיאולוגיה.