טור אורח:  "הצלחה היא היכולת ליצור אפשרויות"

תאריך עדכון אחרון: ינואר 19, 2024  /  קטגוריה: דעות

הבעיה בסוציאליזם היא, שבסוף נגמר לך הכסף של אחרים  /  מרגרט תאצ'ר

מלבד תרגום לעברית, טור האורח הנוכחי שנכתב על ידי קורא ותיק של הבלוג, דרש שינויי עריכה קלים (באישורו) לצורך בהירות הקריאה. כמו תמיד הדעות בפוסט ודרך הצגתן משקפות את דעת הכותב בלבד.

לגדול בקיבוץ בשנות ה- 60 היה שיעור חשוב בסוציאליזם, אבל שיעור גרוע ב- איך להסתדר בחיים.

הנהגת הקיבוץ לא עודדה השכלה גבוהה, והרצון לרכוש התמחות או מקצוע צווארון לבן נועד לבורגנים ולא לנו. התפעלו מאיתנו כאשר עבדנו קשה בשדות ובמשק, לא מיכולתנו להפעיל את הראש או להיות מקוריים. אחת הדרכים לזכות בהערכת הסביבה הייתה להופיע בחדר האוכל עם בגדים מלוכלכים, שהעידו על עבודה קשה, ושלי היו מטונפים רוב הזמן…

סיימתי את השירות הסדיר אחרי מלחמת יום כיפור, חצי חירש, מוכה צער על חברים שנפלו לידי בסיני, וחזרתי לעבודה בשדה הבננות של הקיבוץ. הייתה זו עבודה פיזית קשה, מארבע לפנות בוקר עד הצהריים, שישה ימים בשבוע – לפעמים בעומס חום של 44 מעלות צלזיוס. נתתי את הנשמה והאמנתי בתמימות שכך נוהג כל חבר בקהילה. אחרי זמן קצר התפכחתי, כאשר הבנתי שלא כך הוא והתחלתי להרגיש מנוצל. זה היה השלב שבו החלטתי לעזוב את הקיבוץ ולפתוח בחיים חדשים.

באותם ימים אמריקה נראתה לי כמקום האולטימטיבי שבו יש לאנשים אפשרות להגשים את חלומותיהם. כאשר נחתתי בניו יורק (1979), התחלתי לעבוד כשוטף כלים אצל חבר לשעבר מהקיבוץ ומיד קיבלתי שיעור ראשון בניהול עסקים. הוא שילם לי $2.5 לשעה כאשר שכר המינימום עמד אז על $2.75 ולאחר חודש הוא החליף אותי בלי להניד עפעף במישהו שהיה מוכן לעבוד תמורת $2.25 לשעה.

אחרי כמה שנים של עבודות מזדמנות (מוביל רהיטים, צבעי, ושיפוצניק) מצאתי עבודה כבלדר של מסמכים משפטיים שהגיעו בדואר אוויר. לראשונה בחיי ככל שעבדתי קשה יותר, כך הרווחתי יותר כסף. תיגמלו אותי בנדיבות על היותי העובד המהיר והמהימן ביותר בחברה. לאחר שנתיים פוטרתי שוב והפעם בגלל התקדמות הטכנולוגיה. מכונת הפקס שנכנסה לשימוש מסחרי הפחיתה בחצי את הצורך בהעברה פיזית של מסמכים ולאחר מכן ייתרה אותה כמעט לגמרי.

ניו יורק בשנות השמונים

הייתי אז בסוף שנות השלושים לחיי ומובטל עם גב כואב. ידעתי שהגיע הזמן להמציא את עצמי מחדש כדי להתפרנס, אבל בלי השכלה גבוהה, בלי מקצוע, ובלי גרין קארד, לא היה לי הרבה להציע. ואז הגיעה באופן אקראי נקודת מפנה בחיי. פגשתי את אשתי לעתיד שנטעה בי בטחון עצמי לפתוח עסק משלנו. באותו זמן עמדה למכירה מאפייה ב- אפר וסט סייד של מנהטן והחלטנו ללכת על זה.

בעזרת מקדמות בכרטיס אשראי ועזרה ממשפחה וחברים, הצלחנו לגייס את הסכום הדרוש כדי לשלם את המקדמה. התחלנו לעבוד בלי שום ניסיון בניהול והפעלה של מאפיה ועבר פרק זמן לא מבוטל עד שהסתגלנו והשתפרנו. שבע שנים עברו בטרם הצלחנו להחזיר את כל החובות, בעיקר בגלל הריבית הרצחנית על הלוואות בכרטיס אשראי.

באומץ רב החלטנו להתרחב וקנינו עם שותף חנות בייגל במרכז העיר. התברר שהעומס בניהול שני עסקים במקביל, פלוס גידול שתי בנות שבינתיים נולדו, היה מעל לכוחותינו ונאלצנו למכור את המאפיה. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה, שאפשרה לנו להתרכז בעסק אחד ולהגדיל את רווחיו.

במשך הזמן השקענו בעוד שני עסקים ואני יכול להעיד שפתיחת עסק מזון בניו יורק כרוכה בהרבה מתח, לחץ, וסיכון:

• שכר הדירה גבוה,
• התחרות אכזרית,
• יש חובה לשמור על איכות וטריות המוצרים הנמכרים,
• חובה לטפח יחסים טובים עם כ-ו-ל-ם: לקוחות, עובדים, ספקים, בעלי בית, בעלי מקצוע, עורכי דין…,
• לשלוט בכל היבט כספי של העסק,
• להתמצא במחירי השכירות בשוק,
• להכיר היטב את הרגולציה של משרד הבריאות,
• לנהל מלחמה בלתי פוסקת בספקים נוכלים וגניבות של עובדים,
• לסלק אורחים לא רצויים. למשל, מכור לסמים שהתעלף בחדר השירותים ונאלצנו לשאת אותו החוצה לעיני הסועדים, כשקצף לבן נוזל מפיו.

בנוסף, לא פעם ולא פעמיים יש צורך להתמודד עם כוח עליון שסוגר את העיר, ואין לנו שום יכולת להתגונן מפניו. לדוגמה: סערות שלג, שביתה של נהגי התחבורה הציבורית, ביקור של אישיות חשובה, ספטמבר 11, וקוביד. לא במקרה שמונה מתוך תשעה עסקי מזון בניו יורק נסגרים בתוך שנתיים!

למרות כל הקשיים, החזקנו מעמד שלושים שנה עד שפרצה המגפה והנחיתה מכת מוות על בתי אוכל רבים וגם על שלנו. לא העלינו על דעתנו שככה זה ייגמר – דעיכה מהירה שגררה החלטה בלתי נמנעת: לחתוך הפסדים ולהמשיך הלאה.

לקראת הפרק הבא של חיינו החלטנו לעזוב את ניו יורק הכאוטית והיקרה ולעבור לגור במקום שקט, זול יותר עם הרבה טבע מסביב. העזיבה לוותה ברגשות מעורבים מצידי. לאחר 45 שנים שניו יורק הייתה לי בית, הרגשתי עצב לעזוב את העיר, ומצד שני התרגשתי לקראת התחלה חדשה ושונה מכל מה שהכרתי.

מכיוון שבנותיי כבר בגרו ועזבו את הבית, הפריע לי מאד בהתחלה הצורך לבנות סדר יום, כאשר אין עלינו אחריות ולכאורה 'אין סיבה לקום בבוקר'. אלא שמהר יחסית התרגלנו לרוגע שמשרה הסביבה החדשה ובנינו לעצמנו סדר יום חדש שכולל טיולים, לימודי העשרה, ותחביבים כמו מוזיקה וצילום.

צפון קרולינה – היום

לבסוף

לפעמים כשאני חושב על כל הלילות ללא שינה, סופי שבוע שביליתי בעבודה במקום עם המשפחה, וההתמודדות הקשה שכרוכה בבעלות על עסק, אני מצטער שוויתרתי על השכלה גבוהה, שהייתה פותחת בפני אפשרויות שבהן יכולתי לנצל טוב יותר את זמני. מה שאני החסרתי יכולנו להעניק לבנותינו, והן רכשו מקצוע באוניברסיטאות הטובות ביותר – דבר שאני מקווה, ייתן להן את הביטחון הכלכלי שלא היה לי בגילן.