אודות

כמו כל חברי, גם אני סיימתי תיכון בלי לדעת דבר וחצי דבר על כסף – חשיבותו, (חוסר) זמינותו, ודרכים להשגתו. שירות צבאי, לימודי הנדסה ועבודה במשך עשור וחצי בתחום ההייטק לא סייעו אף הם בהבנת הדרך הנכונה לחסוך ולהשקיע את הכסף שהרווחתי במאמץ רב. גרוע מזה, הייתי מוקף אנשים – רובם נבונים ומוכשרים ממני – שאף הם היו בורים גמורים בתחום הכספי. כולנו הגענו לאמצע שנות העשרים שלנו לפני שכתבנו צ'ק ראשון ועד גיל מאוחר יותר לא ידענו למה ומתי צריך לחתום גם מאחור.

דפי החשבון שקיבלתי מהבנק, חברת הביטוח או מהחברות שניהלו את כספי הפנסיה / קופת גמל / ביטוח מנהלים / קרנות השתלמות היו בלתי קריאים וממילא לא הבנתי את חשיבותם. בדיעבד, אני יכול רק להעריך את סכומי הכסף הגדולים ששלשלתי בלי דעת לכל המוסדות הפיננסים, שבזזו אותי ורבים אחרים ולחרוק שיניים.

כל זה השתנה לאחר שהשתקעתי בטורונטו בתחילת שנות האלפיים. לא מיד כמובן, אבל בהדרגה נוכחתי לדעת שבקנדה יש לאדם הקטן אפשרות לנהל את כספו כראות עיניו. אני עדיין זוכר כמה מופתע הייתי כאשר גיליתי לראשונה שדפי חשבון יכולים להיות קריאים וכמה נמוכות (בהשוואה למה שהייתי רגיל בחיי הקודמים) העמלות שאני משלם לבנק.

אינני מכיר את המושג העברי ל- Personal Financing אם בכלל קיים כזה, אך לאחר שחקרתי אותו היטב, השקעה בשוק ההון הייתה המשך טבעי לשלב זה. למדתי מניסיונם של אחרים, שלא לתת למישהו אחר לנהל את כספי. לא לברוקר, לא ליועץ, לא לבנק, לא לחברת ניהול, ובטח שלא לממשלה. יותר מתמיד אני מאמין בפתגם: לאיש לא אכפת מכספך (וחירותך) יותר ממך. תוצאת לוואי מבורכת מכך היא, שאיני צריך לשלם דמי ניהול / שכר טרחה / עמלות למי שרק יחבל במאמציי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי.

כדי להיות משקיע עשה-זאת-בעצמך נאלצתי לקרוא ספרים ובלוגים רבים – חלקם בעברית. במשך תקופה ארוכה אף לא אחד מהבלוגים בעברית משך אותי במיוחד: שניים שעממו, אחד העמיק ללא צורך והרביעי רצה תשלום (יתכן שמוצדק, לא בדקתי) על תובנותיו. יום אחד נתקלתי במקרה בבלוג של דורין הרטמן (שם בדוי ככל הנראה) אשר מכנה עצמה ולא בצדק – 'הסולידית'. לכאורה בלוג השקעות, אך למעשה היא שוטחת פילוסופיית חיים של הסתפקות במועט שבמועט, שהיא אימצה לעצמה כדי להגיע לעצמאות כלכלית.

כמינימליסט חובב, הרבה לפני שדורין באה לאוויר העולם, מצאתי עניין רב בבלוג שלה שכתוב היטב ומזווית ראייה מעניינת. בקצרה, היא טוענת שחיסכון אלים בחיי היום יום והשקעת הכסף הפנוי בשוק ההון יקרבו מאד את תאריך הפרישה שלנו מעבודה כפויה, כך שבגיל 30 או קצת אחר כך נוכל לפרוש מעבודה ולחיות כרצוננו מפירות תיק ההשקעות. היא אינה מדברת בעלמא, אלא יורדת לפרטים ומוכיחה מספרית שניתן לחיות מסכום צנוע הנמצא מתחת לקו העוני.

איך היא עושה זאת? היא מוותרת על הדברים הבאים: בעלות על בית, מכונית, וחפצים "מיותרים" כמו טלוויזיה. מבחירה, אין ולא יהיו לה ילדים; היא לא יוצאת למסעדות וסעיף המזון שלה מתוכנן בקפידה כך שיעלה כמה שפחות. על טיולים מחוץ למדינה אין מה לדבר. פעילויות ספורט ותחביבים מתקבלים בברכה רק אם אינם עולים כסף.

עם אידיאולוגית חסכון קיצונית ולגמרי לא סולידית ניתן היה לצפות שדורין תסתער על שוק ההון עם סכין בין השיניים ותבנה תיק השקעות יצירתי, מסוכן, אך רווחי במיוחד. להפתעתי הרבה היא אימצה תחילה את המודל של הארי בראון ולאחר מכן קרנות סל מחקות מדדים רחבים (מאד) – תיק הגנתי שמתאים אולי לגמלאי ותיק שמריח את הסוף ולא לאשה צעירה, נחושה, ודעתנית שעשורים של חיסכון והשקעה פרושים לפניה.

לצד הסכמה מסויגת אתה, יש גם נושאים רבים כגון: עבודה, לימודים, טיולים, תפקיד הממשלה (בלי להיכנס לפוליטיקה), קרנות מחקות, גיל פרישה, ערכו האמיתי של זהב, ובעיקר מינימליזם מעשי, שדעתי שונה בתכלית משלה. ובאופן כללי אני סבור, ש…

רעיונות מצוינים הנמתחים מעבר לגבולותיהם הטבעיים, הופכים להרבה פחות טובים

ישנן מספר דרכים להגיע מהר ככל האפשר לעצמאות כלכלית ואף לשמור עליה לאורך זמן. המשותף לכולן הוא הצורך בנחישות, התמדה, והקרבה מסוימת. בבלוג זה אני עומד להציג דרך שונה מזו של דורין אך בעלת מטרה זהה: עצמאות כלכלית דרך הכנסה פסיבית מתיק השקעות בשוק ההון.

יעקב טופר

%d בלוגרים אהבו את זה: