מלחמת אזרחים

תאריך עדכון אחרון: יוני 7, 2024  /  קטגוריה: דעות

אין מערכת שתהיה טובה יותר מהפרטים שמרכיבים אותה. זה נכון למכוניות כמו שזה נכון למדינות  /  אנונימי

לא מזמן צפיתי בסרט 'מלחמת אזרחים'. למי ששוקל אם לצפות בסרט על מסך בבית או בקולנוע, אזי האפשרות השניה עדיפה. מסך רחב ומערכת רמקולים משובחת (עם עדיפות ל- IMAX) מוסיפים הרבה לחוויה הקולנועית המסוימת הזו.

הלכתי לבית הקולנוע עם חברים למה שאנחנו מכנים באירוניה, 'ערב גברים'. אנחנו נפגשים שעה לפני ומפטפטים על כוס קפה ונשארים שעה אחרי כדי להמשיך ולפטפט. בדרך כלל בעשר אנחנו כבר בבית. כאשר יצאנו מהסרט אחד התלונן ש"העלילה דלה", שני עיקם את האף, אבל אני חושב שהבמאי העביר בצורה מחוכמת לצופה האמריקאי (והישראלי!) את משמעות הביטוי:  פגשנו את האויב והוא אנחנו.

הסרט מתחיל כאשר מלחמת האזרחים כבר בעיצומה ובכך חוסך הבמאי והתסריטאי (אלכס גארלנד) את הצורך להסביר מה הוביל לפתיחת המלחמה. עכשיו עסוקים בלהרוג אחד את השני בחמת רצח, ואין חשיבות לסיבות שבגינן פרצה המלחמה או מי ירה ראשון. סקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים באופן עקבי ששלושה מתוך ארבעה אמריקאים חוששים לגורל הדמוקרטיה ולאפשרות של מלחמת אזרחים בארצם.

הסרט גם העביר בצורה עקיפה אך ברורה לגמרי מה יקרה לדולר ולתיקי השקעות בארה"ב וברחבי העולם. רמז: גורל איום ונורא. התמוטטות הכלכלה לא תסתיים בזה שלממשל לא יהיה כסף (שבלאו הכי ערכו ירד לאפס) לשלם לעובדי המדינה, לפרוע איגרות חוב, ולהעביר תשלומי רווחה. תשתיות מים, חשמל, תקשורת, ותחבורה ייהרסו ולא יהיה מי שיתקן אותן.

בהמשך תיווצר תגובת שרשרת גלובלית שתפגע קשות גם בקנדה, וזאת אפילו בלי לקחת בחשבון את מיליוני הפליטים שיסתערו על הגבול הלא שמור בין שתי המדינות. גלי ההדף יורגשו בכל העולם ולא יהיה שום כוח משמעותי שיעמוד בפני מדינות ציר הרשע (רוסיה, סין, אירן, צפון קוריאה) וגרורותיהן. בנוסף, יתאייד סיוע החוץ – צבאי ואזרחי – לכל בעלות הברית; כולל ישראל, אוקראינה וטאיוואן.

ארבעה עיתונאים מגלמים את הדמויות הראשיות: 'לי' (קירסטן דאנסט) היא צלמת מלחמות בעלת מוניטין החוברת לג'ואל (ווגנר מורה). שניהם עובדים עבור רויטרס. אליהם מצטרף סאמי (סטיבן הנדרסון), עיתונאי מבוגר, עב בשר וכבד תנועה, שהיה המנטור של 'לי', ועובד עבור "מה שנשאר מהניו יורק טיימס". הרביעית היא צלמת עצמאית בשם ג'סי (קיילי ספאני) – נערה צעירה המעריצה את 'לי' ומתעקשת להצטרף אליה.

כרגע הם מכסים מהומות בעיר ניו יורק, שבה כוחות משטרה מנסים להדוף הסתערות של המון לא חמוש על הקצבת מים. האירוע נגמר באופן טראגי כאשר מתאבדת מתפוצצת במרכז ההתרחשות. קשה להאמין עד כמה מסתכנים עיתונאים וצלמי מלחמות בניסיון להיות הראשונים שיביאו 'סקופ' למערכת. בנקודה זו נראה שהבמאי הגזים קצת כדי ליצור אצל הצופה מתח נוסף ומיותר.

לאחר שבקושי יצאו בחיים מהפיצוץ, הם החליטו לצאת למסע במכונית וואן לוושינגטון הבירה כדי לנסות ולראיין את הנשיא-דיקטטור לפני שהמורדים ישתלטו על העיר. חמושים בשום דבר מלבד תגי עיתונאי, הסרט מתאר את מסעם בשטח הפקר, שהחברה האזרחית התמוטטה בו ואין לדעת מי ידיד ומי אויב. במילים אחרות, למרות כתובות 'עיתונות' גדולות על הוואן, לא בטוח מי יטרח לברר את זהותם לפני שהוא פותח באש, ומי יתחיל לירות וישאיר את השאלות לאחר כך.

חוסר ההיגיון של המלחמה מודגם היטב בסצנה בלתי נשכחת שבה שואל ג'ואל, המתחבא מאחורי מחסה, שני צלפים על מי בעצם הם יורים ומתברר לו שהם לא יודעים. הם יורים על בית חווה מרוחק שממנו איזה צלף יורה עליהם.

באחת ההרפתקאות רוויות הדם שהם עוברים בעל כורחם, סאמי מציל את חייהם ותוך כדי כך נהרג בעצמו. בחלק האחרון של הסרט, הנשיא הנמצא בתפקידו כבר קדנציה שלישית (!) וכבר פירק את ה- FBI והפציץ אזרחים, מתאמן מול המראה בנאום 'טראמפיסטי' טיפוסי (כלומר, שקרי ונבוב) שיישא לאומה, ועיקרו "הניצחון נמצא בהישג יד" (בגרסה הישראלית העכשווית, "אנחנו כפסע מהניצחון"). בשני המקרים צריך להחליף את המלה 'ניצחון' ב'תבוסה'.

ידידינו מגיעים לבית הלבן הנמצא כבר תחת מצור ויחד עם המורדים חודרים פנימה. בניגוד למסורת הוליוודית רבת שנים, גארלנד מתחיל ומסיים את הסרט בטון קודר שאינו משאיר פתח לתקווה. 'לי' נהרגת בעת שהיא מצילה את ג'סי הבלתי מנוסה. ג'ואל מבין שכבר לא יצליח לראיין את הנשיא, אץ רץ עם המורדים כדי להציל ולו ציטוט אחרון מפיו. אלא שהנשיא שמתחבא מאחורי שולחן הכתיבה בחדר הסגלגל רק מבקש ממנו שיגיד להם לא להרוג אותו. איפה, איפה הימים של 'טוב למות בעד ארצנו'? "הם יעשו זאת" מספיק ג'ואל לומר לפני שהנשיא נורה למוות על המקום בלי גינונים מיותרים.

לבסוף

כאשר דמיינתי את תרחיש הזוועה של מלחמת אזרחים בארה"ב, ראיתי לנגד עיניי את המצב כיום (דמוקרטים נגד רפובליקנים), רק עם כלי נשק מכל הסוגים שכידוע לא חסרים שם. נוכחתי לדעת שלתסריטאי יש דמיון מפותח משלי.

הסרט מתאר קואליציה מוזרה בין קליפורניה וטקסס, עם תמיכה חלקית של פלורידה, המנסה למוטט את השלטון המרכזי על ידי כיבוש וושינגטון הבירה. אלא שזה רק קצה הקרחון ומתחת לפני השטח מיליציות מקומיות בכל ארה"ב כובשות טריטוריה משלהן ועומדות להכריז על עצמאותן. כמו שאומרת אחת הדמויות: ברגע שהם יכבשו את הבירה, הם יפנו להילחם אחד עם השני.

אפשר להניח שלפני הפחד, השנאה, והתיעוב שני הצדדים מרגישים משהו מוזר. הם ואויביהם נראים, נשמעים, ולבושים באותו אופן. אפילו כלי נשקם: גרסאות סופר מתקדמות של ה- 16-M הוותיק, טילי כתף, מרגמות, נגמ"שים וטנקים – זהים. איך אם כן הם אמורים להבדיל בין בני בריתם לאויביהם?  באחת הסצנות היותר חזקות בסרט שובים שני מורדים את העיתונאים. ג'ואל מנסה למנוע את הוצאתם להורג ואומר "יש כאן אי הבנה, אנחנו אמריקאים". "טוב," אומר לו אחד מהם, "איזה סוג של אמריקאים אתם?"

רבים מאמינים היום שמלחמת האזרחים הראשונה (1865 – 1861) מוכיחה שעלולה לפרוץ מלחמת אזרחים שניה לאחר הבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, ולא משנה מי ינצח בהן. לידידה ששאלה אותי מה נעשה אם אכן זה יקרה, עניתי שיש להכניס את הראש עמוק בין הרגליים ולנשק את ישבננו לשלום.