עוד שבעה דברים לא מדויקים שאומרים על הגירה

תאריך עדכון אחרון: ספטמבר 13, 2024  /  קטגוריה: הגירה

עזיבה מתחילה הרבה לפני העזיבה  /  יונתן אנגלנדר

לפני כשנה וחצי פרסמתי פוסט על דברים לא מדויקים שאומרים על הגירה. בינתיים זכיתי לקרוא ולשמוע עוד כמה דברים שנאמרים באופן שגוי, צבוע, או שקרי.

בריחת מוחות

השימוש במונח 'בריחת מוחות' (brain drain) החל בשנות הששים כדי לתאר הגירת מדענים מבריטניה לארצות הברית. מלכתחילה נועד המונח לאנשי אקדמיה ומדענים בלבד, אבל היום משתמשים בו באופן שגוי לתיאור של כל גל הגירה. במקרה של ישראל, מונח מתאים יותר יהיה 'עזיבה גדולה מהרגיל של הון אנושי'. אני יכול להעיד שבכל שנותיי בקנדה הכרתי ישראלים לשעבר רבים, אך לא היה ביניהם ולו מדען או איש אקדמיה אחד שהיגר מישראל. כן, היו כאלו שהגיעו תחילה על ויזת לימודים, אבל מטרתם הייתה השגת סטטוס של 'תושב קבע' ואחר כך אזרחות, ולא קריירה בתחום מדעי כלשהו.

הון אנושי

הגדרה מקובלת קושרת הון אנושי לשוק העבודה. בהיעדר מלה טובה יותר, אני ממציא הגדרה משלי: כל אדם הממלא את חובותיו האזרחיות המתבטאות בשמירת חוק, תשלום מיסים, הצבעה בבחירות, והתחשבות בזולת, מהווה חלק חשוב בהון האנושי. הון הנגרע מהמדינה שאותה עזב, והון שנוסף למדינה שקולטת אותו.

הפליטים

בשיחה עם סוכנת נדל"ן נודעה לי עובדה לא מפתיעה: מאות 'מוחות בורחים' שהיא הכירה בשנה האחרונה במסגרת עבודתה הגיעו לטורונטו בגלל שנעקרו מבתיהם. לא שיקולי קריירה, לא מימוש עצמי, לא הפיכה משטרית, ולא מילואים בלתי נגמרים הבריחו אותם לכאן, אלא ביתם השרוף שאליו כבר לא יחזרו.

באנגלית קיימת הבחנה בין המלה Immigrant – מהגר לארץ זרה – והמלה Expat – אדם החי מחוץ לארצו. אפשר להניח שבשלב זה רוב הפליטים מתכננים לחזור, למרות ש'ארצם שינתה פניה'.

לפעמים חשוך מאד לפני שנעשה חשוך אף יותר

השוואה שגויה שעושים רבים בין ישראל להונגריה, שאף ממנה הייתה עזיבה גדולה של הון אנושי, עושה חסד עם ישראל. בהונגריה אין תהום חברתית בין חלקי האוכלוסייה, אין כפיה דתית, והיא לא מוקפת באויבים צמאי דם שרק מחכים לרגע מתאים כדי לרצוח הונגרים. למעשה נראה שאפילו ממשלתה הדיקטטורית והמושחתת דואגת לאזרחיה יותר מאסופת חדלי האישים בירושלים, שלא אכפת לה מבני עמה. לכן האזהרה שבסוף נהיה כמו הונגריה נשמעת יותר כמו תקווה לא מבוססת.

לא צריך להרחיק עד אירופה כדי למצוא מדינה מתפרקת וחברה מתפוררת. דוגמה מציאותית בהרבה היא לבנון.

"הציעו לי דרכון וסירבתי"

מידי פעם אפשר לקרוא או לשמוע על מישהו ש"הציעו" לו דרכון זר, אך הוא סירב. למה בעצם? אפשר לשער שבכך הדובר מעיד על היותו מבוקש ועל הדרך, פטריוט. משום מה זה מזכיר לי את הבדיחה על אחד שטלפן לחברו ואמר לו, "בוא מהר לכיכר האדומה. שמעתי שמחלקים שם מכוניות". כאשר הם הגיעו לכיכר הסתבר שלא מכוניות אלא אופניים ולא מחלקים אלא גונבים.

ייאמר מיד, היחיד שבאפשרותו להציע למישהו דרכון הוא זייפן מסמכים. כדי לקבל דרכון יש צורך באזרחות של המדינה המנפיקה, ולמי שיש אזרחות לא צריך לחכות להצעות מסוג זה. כל שעליו לעשות הוא להגיש בקשה והדרכון החדש יגיע בדואר תוך 20 ימי עסקים. בפעם האחרונה שהגשתי בקשה לדרכון הוא הגיע תוך שבועיים בדואר.

"אף פעם לא מרגישים בבית"

זה לכאורה אחד הטיעונים החזקים כאשר מנסים לשכנע מישהו שלא יעזוב, לכל יעד שהוא. אלא שהטיעון מתעלם מכך שזו בדיוק הסיבה שעוזבים – כדי לא להרגיש 'בבית'. אנשים מהגרים מפני שדווקא 'בבית' הם לא הרגישו בבית ולכן עזבו. זה אגב נכון גם למהגרים ממדינות אחרות.

ישראלית צעירה ששוקלת אם לנסות ולהגר לקנדה שאלה אותי לא מזמן אם אני מרגיש בקנדה בבית? זו לא שאלה נכונה למי שיושבת על חבית אבק שריפה. האם זה חשוב אם אני מרגיש בבית או לא? עם זאת, לא מיהרתי לענות. חשבתי על המבטא הזר שלי, על המאבק התמידי למצוא את המילים הנכונות באנגלית, על הניואנסים שאינני ולעולם לא אכיר, על ההיסטוריה והגיאוגרפיה המקומיים שאינם חלק ממני,… ולבסוף אמרתי שכן. הזמן עשה את שלו.

"לעזוב תמיד אפשר"

טיעון ריק מתוכן נוסף, שנועד לעכב ככל האפשר את מי שמתכוון לעזוב, בתקווה שמשהו יצוץ בינתיים ויסכל את התוכנית. למעשה קשה עד בלתי אפשרי למצוא את הרגע הנכון, במיוחד אם ההגירה משפחתית. כאשר נחלצים כבר מסבך הרגשות, ה'סידורים', והבירוקרטיה הפורמלית, ואף אחד לא מאיים לשנות את דעתו ברגע האחרון, צריך לתפוס את הרגע בשיניים ובציפורניים. תיאורטית, לחזור תמיד אפשר.

אם לצאת לרגע מאזור הנוחות האופטימי, אפשר להניח שבאופי המשטר שמתפתח בישראל, יתכן ויהיו הגבלות על כניסה ויציאה מהארץ וזאת עוד לפני אפשרות סגירה של שדות התעופה מסיבות ביטחוניות.

"הקושי הגדול ביותר יהיה להיפרד מן העברית"

האמת היא, שהקושי הגדול ביותר יהיה לא להיפרד מן העברית. בימים אלו נראה שדוברי עברית נמצאים בכל מקום – כולל מקומות עבודה, מרפאות ובתי חולים, ומשרדי ממשלה – והאתגר הוא למצוא גם חברים, שכנים, ועמיתים שאפשר לתקשר איתם רק באנגלית. טיפשי לגור במקום עשיר תרבותית ולהיסגר בבועה אתנית.

"אירופה מתאסלמת, אמריקה שוקעת"

אני עוד זוכר את הימים שאמרו על אירופה שהיא שוקעת ואמריקה מתאסלמת. אולי התבלבלו. כך או כך, זהו מקרה קלאסי של גמל שמתעלם מדבשתו. אחוז המוסלמים בישראל גבוה פי ארבעה או חמישה מאירופה ופי עשרים מארה"ב, ואמריקה אכן שוקעת (ושוקעת) כבר הרבה שנים.

לבסוף

יהיה יעד ההגירה אשר יהיה, לעיתים קרובות מדי הציפיות מהמקום החדש אינן מציאותיות. אין ולא יהיה מקום מושלם בעולם, וזה עוד לפני הבדלי מנטליות ותרבות, קשיי השתלבות מקצועית, בדידות, וגעגועים למשפחה ולחברים. כן, כמו כל שינוי בחיים (נישואים, גירושים, עבודה חדשה,…), כדי להצליח יש צורך במידה מסוימת של חוסן נפשי, נחישות, ויכולת הסתגלות.

לאחר שזה נאמר, צריך גם להזכיר שהטכנולוגיה, לדוגמה שיחות וידאו, עם יחיד או רבים, ללא תשלום דרך הטלפון הנייד (או כל מכשיר אחר עם מסך), הקהתה מאד את העוקץ ממושגים כמו 'הגירה' ו'גלות'.