בלתי רגיל – חלק שנים עשר

תאריך עדכון אחרון: ינואר 23, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

דבר אינו בזבוז זמן אם אתה משתמש בחוויה בתבונה  /  אוגוסט רודין

לא ברור מה עבר בראשה של אנה כאשר היא הציעה לאורי שהם יהגרו להונגריה. לא חופשה ארוכה, לא 'רילוקיישן', לא לימודים, אלא ממש הגירה. למה? לפי דבריה, בגלל שבודפשט יפה כל כך. אני זוכר שנשמטה לי הלסת כאשר הגעתי לפרק הזה ששמו 'היהודי הנודד'. היא מדגישה שאורי דווקא לא התלהב מהיוזמה שלה, אבל נחישותה גרמה לו לבדוק אם הדבר אפשרי מבחינה כספית ומבחינת שלטונות ההגירה. שני אלמנטים הכרחיים שבלעדיהם היא הייתה גונזת בלית ברירה את תוכניתה. לרוע המזל הסתבר שהדבר בר ביצוע והפנסיה של אורי תאפשר להם לחיות בצניעות בהונגריה בלי שאנה תצטרך לעבוד.

אדלג על כל הפרטים הלוגיסטיים, למעט עזיבת הדירה השכורה ב- Ridelle Ave (ראה חלק תשיעי), שבמבט לאחור, אנה מודה שהיה זה 'סוף עידן הזהב'. כקורא הרגשתי צער על שהתקופה הנפלאה שלהם בטורונטו הסתיימה בלי סיבה מספיק טובה לדעתי. הצטערתי שבעתיים שהם בחרו כיעד את הונגריה – מדינה שלחמה לצד הגרמנים במלחמת העולם השניה ורצחה בעזרתם קרוב ל- 80% מהיהודים שחיו בה. למעשה, אלמלא התקדמות הצבא האדום ופועלם המבורך של ראול ולנברג, קרל לוץ, ועוד מספר חסידי אומות העולם, יתכן שהונגריה הייתה מגיעה ל'פתרון הסופי' של הנאצים ('יודנריין') עוד לפני סוף המלחמה; וכן 'הפתרון' היה כולל גם את אורי, אימו, ואחותו!

אני רוצה לציין שבכל הפוסטים שכתבתי על ספרה של אנה הקפדתי שלא למתוח ביקורת ישירה או מרומזת על החלטותיה או מעשיה ואינני מתכוון לחרוג מכך עכשיו. אסתפק אפוא בציטוט הבא מהספר: "באוקטובר אותה שנה, משכנו את כל חסכונותינו, נפרדנו מהחברים, והתחלנו בהרפתקה חדשה".

כצפוי, ההתחלה בבודפשט לא הייתה קלה.

• אם בקנדה אנה חששה, בלי סיבה, שזרים יידעו שהיא יהודייה, הרי שבהונגריה חששותיה הפכו לפחדים ממש. לכן אחד הדברים הראשונים שהם עשו היה לשכור תא דואר כדי ששכנים לא יידעו שהם מקבלים מכתבים מישראל. אמנם מיקום בית הדואר חייב נסיעה של כמה תחנות באוטובוס, אבל "הבניין היפהפה" היה מעין פיצוי עבור אנה.
• הם הוציאו את כל כספם על קניית דירה פצפונת שדרשה שיפוץ, על ריהוט מינימלי, ומכשירי חשמל למטבח. לא ברור אם הייתה זו רשלנות או חוסר תשומת לב, אבל כשבועיים לפני שהפנסיה החודשית של אורי נכנסה לבנק, הם מצאו את עצמם בלי כסף אפילו לאוכל. אנה מספרת, "לא הכרנו איש ולא יכולנו ללוות כסף משום מקור. הייתי אובדת עצות". ואז קרה הלא יאומן. פעם שניה המזל שיחק לאנה באופן שמעלה תהיות לגבי קיומו של כוח עליון או לחילופין חיים בתוך סימולציית מחשב. היא מצאה על מדרגות בית הדואר שטרות מקופלים בסך של 2,000 פורינט (סכום מגוחך בערכים של היום) ש"עשה עבורנו את כל ההבדל". היא עוד ישבה על המדרגות וחיכתה שמישהו יבוא לחפש את האוצר שאיבד. "הייתי מחזירה את הכסף," היא כותבת, "אך איש לא בא לחפש אותו".
• תקציבם לא איפשר להם לקנות מכונית, והם התניידו באוטובוסים, חשמליות, ורכבות בלבד.
• אנה לקחה קורס ללימוד הונגרית, שנמשך ארבעה חודשים ולאחריו, היא מספרת בגאווה, היא הייתה יכולה לריב עם אורי בשפת אימו.

לאחר חבלי הלידה בבודפשט, ההמשך דווקא הצדיק את תקוותיה של אנה. המחירים הנמוכים בגוש המזרחי אפשרו להם,

• לקנות מנוי לאופרה, בלט, וקונצרטים; ולאחר שאנה שלטה קצת בהונגרית, הם קנו גם מנוי לתיאטרון. בעונה, הם היו יוצאים להופעה בכל שבוע ולפעמים אף פעמיים בשבוע.
• לטייל בהונגריה לאורכה ולרוחבה ואף לבקר בפולין, צ'כיה, גרמניה המזרחית, וסלובקיה.
• לבקר בספא לעיתים קרובות.
• לבקר בישראל כל חצי שנה ולארח לעיתים קרובות משפחה וחברים מהארץ ומקנדה. קייט באה ראשונה, ואנה מספרת, "בילינו נפלא, צחקנו המון, והרגשתי שאני היא זו שבחופשה [ולא המארחת]".
• לחסוך.

בלי הצורך ללכת לעבודה כל בוקר, אנה פיתחה שגרה בריאה של פנסיונרית. היא יצאה מוקדם בבוקר להליכה מהירה ובדרך חזרה היא קנתה לחמניות טריות ועיתון לאורי. לאחר שעתיים היא ירדה למאפייה מעבר לפינה כדי לקנות להם מאפים מסוגים שונים. החביב ביותר עליהם היה שטרודל עם מילוי גבינה או פרג או דובדבנים. פעם ביומיים או שלושה היא קנתה ירקות ופירות בשוק המקומי ולטענתה הם היו הטובים ביותר שהיא טעמה מעודה. כמו כן, בהסכמת הדיירים בבניין, היא החלה לטפח גינה בחצר האחורית. אנה מסכמת את כל זה בפשטות: "אהבתי לחיות בבודפשט, והכרתי את העיר יותר טוב מאורי שנולד שם".

אירוע אחד איים להפר בברוטליות את השגרה הברוכה. באחת הפעמים שאנה יצאה מבית הדואר עם מכתב מחברה בטורונטו, גברה עליה הסקרנות והיא נעמדה לרגע כדי לפתוח אותו, לפני שעלתה במדרגות לרחוב. השניות הספורות האלו הצילו את חייה. אוטובוס שאיבד את הבלמים התגלגל במורד המדרגות וקצר את מי שעמד בדרכו. זוהי הפעם השלישית שכוח עליון כלשהו מופיע ברגע קריטי לעזרת אנה.

ציינתי באוזניה את שני המקרים הפלאיים הנוספים שמופיעים בספר. כזכור הפעם הראשונה היה זה מוריס שומיאצ'ר שבא לעזרתה, אף שלא הכירה אותו; והפעם השניה, כאשר היא מצאה על אותן מדרגות שהאוטובוס התגלגל עליהן סכום כסף, שבדיוק הספיק למחייתם עד שנכנסה המשכורת של אורי. היא סיפרה לי חצי ברצינות שסבתה (מצד אמה) שומרת עליה מלמעלה (ממש Deus ex machina) שלא יאונה לה כל רע. ככה לפחות הבטיחה לה אמא רגינה. לא רק זאת, היא הראתה לי ספרון תהילים מיניאטורי שאותו היא נושאת דרך קבע בתיקה. על הכריכה הפנימית היה כתוב:

                          יוני 1967

            לחנה,

            בסיום הקרבות

                        מג'ינג'י

היא לא זכרה מי הוא אותו ג'ינג'י מסתורי ולמה הוא נתן לה את הספרון, אבל מאז היא לא נפרדה ממנו, אפילו שמעולם לא קראה בו. סיפרתי לה שבאותה תקופה "ג'ינג'י" היה כינוי חברמני שצעירים לפעמים כינו כך את חבריהם או את עצמם, ולא העיד בהכרח שנותן הספרון היה מנומש או בעל שיער צהוב.

אות משמיים

בתמונה יש יותר מהנראה לעין במבט ראשון. אם ממקדים את המבט בשלטי הרחובות שמעל לראשם, אפשר לראות שהצמד עומד בהצטלבות של רחוב אנה ורחוב אורי. מין אות משמיים עבורם שהם בזוגיות הנכונה ובמקום הנכון.

אנה כותבת שרחוב אורי פירושו בהונגרית רחוב הג'נטלמנים בדומה ל- Herrengasse בגרמנית. "זה רחוב יפה שמוביל לארמון המלכותי… אהבנו לטייל לאורכו והבאנו גם את אורחינו לשם".