בלתי רגיל – חלק שלושה עשר

תאריך עדכון אחרון: ינואר 30, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

הדבר הקסום בבית הוא, שזה מרגיש טוב לעזוב, וזה מרגיש אפילו טוב יותר לחזור  /  עממי

כאשר נראה שהכל נע על מי מנוחות, אובחנה רגינה, אמה של אנה בשלב מתקדם של סרטן בלבלב. אז כמו עכשיו, הסיבות לכך נותרו עלומות. אם כי אפשר היה לנחש שהעישון הכבד במשך כל חייה הבוגרים לא היטיב איתה. אנה מספרת שאמה נשארה עקבית עד יומה האחרון באיבתה לאורי. "היא פשוט לא האמינה שאני מאושרת אתו". בניגוד למה שאפשר לצפות, זמן השבעה עבר בנעימים: "אחיי ואני נהנינו מאד להיות ביחד. נזכרנו וצחקנו על אמירות והתנהגויות ייחודיות של אמא". אולי בגלל רגשות אשם [ספקולציה שלי] על שלא הספיקה להגיע לאמה לפני שזו נפטרה, היא נשארה עוד שבוע עם אביה שכבר היה בבית הורים של הקיבוץ, לפני שחזרה בלב כבד להונגריה.

אנה לא מזכירה זאת בספרה, אבל אמה הייתה אחות במלחמת העולם השניה וגם כתבה יומן במהלכה. היומן נכתב בפולנית במחצית הראשונה של שנות הארבעים, תורגם לעברית ב- 1982, ויצא לאור ב- 1990. לא קלה הקריאה ביומן של רגינה. תופת הבלהות שבה היא חיה ועבדה ברציפות בשנות המלחמה, גורמת לי לחשוב כמה אנחנו, בני הדור השני, בני מזל.

אנה לדוגמה, עבדה כאחות בבית חולים במלחמת יום כיפור. מלחמה שנמשכה שלושה שבועות. אמה, עבדה כמה שנים תחת כיפת השמיים, ביער, ברכבת משא נוסעת,… בתנאים של מחסור כבד במים, אוכל, וציוד, לאור עששיות ולפעמים תחת אש. בנוסף, היא כל הזמן הייתה בתנועה בהתאם לתזוזה בקווי החזית. פעמים רבות היא כלל לא ידעה איפה היא נמצאת ו'מכשיר' התקשורת המשוכלל ביותר שעמד לרשותה באותם ימים היה… מכתב, שאף פעם אי אפשר היה לדעת מתי יישלח או אם הגיע לתעודתו.

שתי פסקאות בהקדמה רומזות על תוכן היומן:

• "מי שלא השתתף במלחמה, שלא לחם בה על חייו, שגסס לאט לאט ובכל זאת נשאר בחיים [היא מתכוונת לבעלה, אביה של אנה], לא יוכל לתאר זאת".

• "איני מסוגלת עד היום לצחוק בקול רם, לשמוח, לשיר כדי לגרש את העצב מליבי. בזיכרוני חרותים הצדדים העצובים של המלחמה. הבושה וההשפלה, שהיו מנת חלקי, ממשיכים לחיות בתוכי". אנה מעידה שאכן אמה סבלה כתוצאה מכך מתקופות של דיכאון.

יהי זכרה ברוך.

קריאת השכמה

בתחילת 1997 קרו שני אירועים שטלטלו באכזריות את אנה. הראשון, עליה בשנאת זרים שהתבטאה במצעדים עם הסיסמה "הונגריה להונגרים". מצעדים שהנימה האנטישמית לא נעדרה מהם. החששות שקיננו באנה דרך קבע הפכו לפחד ממש. כמו כן, קניונים ובתי קזינו, שלרוב האוכלוסייה לא היה כסף להיכנס אליהם, ונבנו באותו זמן על ידי חברות ישראליות, הגבירו את האיבה כלפי "היהודים שמשתלטים על הכל".

צחוק הגורל שהיום הונגריה וישראל (כאילו) חברות נפש. לא בגלל שההונגרים (בהכללה גסה) הפכו פחות אנטישמים, אלא בגלל שלשני ראשי הממשלה בשש עשרה השנים האחרונות יש אינטרס משותף להפוך את ארצותיהם לדיקטטורות, שבהן הממשלה אינה יכולה להפסיד בבחירות ואינה כפופה לשלטון החוק. בפגישות הנרגשות בין השניים, הם קרוב לוודאי מחליפים רעיונות ומתכונים איך להשתלט מהר יותר על בתי המשפט והתקשורת. בינתיים כפתור ופרח, הדבר עולה בידיהם בלי הרבה מאמץ.

האירוע השני התחיל עם חברת קיבוץ שביקרה בבודפשט במסגרת טיול מאורגן ולא הרגישה טוב. מדריך הקבוצה נטש את בת הקיבוץ בבית המלון ואנה שרק באה לראות במה היא יכולה לעזור לה, מצאה עצמה לפתע כאחראית לשלומה. כאשר מצבה של החברה לא השתפר, אנה קראה לאמבולנס וליוותה אותה לבית החולים. לאחר יומיים היא עברה ניתוח ואנה הייתה איתה מבוקר עד ערב ושמשה לה כמתורגמנית עד שחרורה מבית החולים. בהערת אגב אנה כותבת, שמדריך הקבוצה לא התקשר אפילו פעם אחת לשאול מה שלום החולה.

היה זה המפגש הראשון של אנה עם מערכת הבריאות בהונגריה. היא אמנם משבחת את הרופאה שטיפלה בחברתה על הבדיקות הנכונות שביצעה והאבחנה המדויקת, אך התנאים הפיזיים בבית החולים זעזעו אותה עד עומק נשמתה. אחסוך מהקורא, במיוחד זה שגמר לאכול לא מזמן, את התיאור הפרטני בספר. רק אומר שהלאומנות ההונגרית הגואה והחוויה הקשה בבית החולים הביאו את אנה ואורי למסקנה שצריך לחזור לציביליזציה.

שניהם לא ידעו באותו רגע עד כמה דרמטי העיתוי שהם בחרו כדי לחזור לטורונטו. לדעתי זו הפעם הרביעית (ראה פוסט קודם) שכוח עליון כלשהו מופיע ברגע קריטי לעזרת אנה, והפעם רומז לה שאולי בודפשט אינה המקום האידיאלי עבורה ועבור ליבו החלש של אורי.

ארגון המעבר נמשך חודשים ארוכים וכמו בעת מכירת הבית ברג'יינה (ראה חלק שמיני), אנה מתלוננת שהם שוב לא הרוויחו על מכירת הדירה. "אם רק היינו מחכים עוד שנה, אזי הדירה הייתה נמכרת בהרבה יותר". לא אתעייף מלומר: אי אפשר לתזמן את השוק. לא בניירות ערך, לא במטבע זר, ועל אחת כמה וכמה לא בנדל"ן.

צרה נוספת נחתה עליהם ברגע האחרון. הבנק שבו הם הפקידו את כספם, התמוטט. למזלם, הממשלה (כנראה) נחלצה לעזרה והם קיבלו אותו בחזרה. אני טוען שזו הפעם החמישית, מאז שהתחלתי לספור, שניסים קורים לאנה. אם סבתה שומרת עליה מלמעלה, כמו שהיא מאמינה, הרי שזו עושה בינתיים עבודה נפלאה.

אין כמו בבית

"אחרי שלוש שנים טובות מאד בבודפשט חזרנו לטורונטו באוגוסט 1997 ושכרנו דירה באטוביקו (Etobicoke)" [הצד המערבי של טורונטו]. אנה מצאה חיש קל עבודה בבית החולים המקומי ומיד הרגשתי שכבר שמעתי את הסיפור הזה בעבר. כאשר הם עברו מרג'יינה לטורונטו, הם שכרו דירה בצד המזרחי של טורונטו ואנה התחילה לעבוד שם בבית החולים המקומי. האם גם הפעם היא תדלג בחינניות לבית החולים 'הר סיני'?  התראת ספוילר: כן.

חודשיים אחרי חזרתם, אנה נאלצה לעבור ניתוח, אחרי שהתגלה גידול שפיר בגופה. למזלה היא כבר הייתה בטורונטו. כנראה תחת השפעת המראות מבית החולים בבודפשט, היא כותבת: "הייתי מאושרת מהשהות הקצרה בבית החולים 'הנסיכה מרגרט' [אחד הטובים בעולם בטיפולי סרטן]. פרטיותי כובדה, החדר הבריק בניקיונו, הטיפול היה מעולה, והתוצאה טובה. הרגשתי באמת בת מזל".

לא חלף זמן רב, ואנה אכן שבה לכור מחצבתה בבית החולים 'הר סיני', כאחות, אך בלי משמרות לילה. על הדרך לעבודה כל יום היא כותבת: "אורי הסיע אותי לתחנת האוטובוס, שלקח אותי לרכבת התחתית, ובדרך חזרה הוא חיכה לי כדי להסיע אותי הבייתה".

כבר באותה שנה הם חזרו לשגרת הטיולים שלהם בתוך ומחוץ לקנדה. בטיול לארה"ב הם ביקרו בפעם השניה בדיסני, פלורידה, כאשר הטיול הארוך באירופה יוחד הפעם לספרד בלבד.