בלתי רגיל – חלק ארבעה עשר

תאריך עדכון אחרון: פברואר 6, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

אנו חיים רק פעם אחת, אבל אם אנו עושים זאת נכון, פעם אחת מספיקה  /  מיי ווסט

לאכזבתי, אנה מדלגת בספרה על שלוש השנים הבאות, והנה היא ואורי בשנת 2000 לאחר שקנו, עם עזרה מאביה, דירה קטנה (חדשה, היא מדגישה) בקומה 15, בריצ'מונד היל. לא היא ולא אורי שמו לב לפסי רכבת שעברו בסמוך לבניין ובגללם מחיר הדירה היה נמוך מהרגיל. אלא שכבר בלילה הראשון, הם עמדו על טעותם. "בימים הראשונים," היא מספרת, "לא יכולתי להירדם, אבל אחרי חודש כבר לא שמעתי את הצפירות ושקשוק הקרונות". בעיה נוספת נבעה מהכפלת המרחק, והזמן שנדרש כדי להגיע למקום עבודתה בבית החולים 'הר סיני'.

בשבע השנים שבהן הם גרו בריצ'מונד היל התחוללו מספר אירועים בעלי אופי שונה בתכלית שאני רוצה להזכירם. בראש וראשונה, ליבו של אורי הפסיק לפעום בשני מקרים, בהפרש של שלושה חודשים ביניהם. בלי סיבה ברורה, עיניו התגלגלו בחוריהן והוא איבד את ההכרה. למזלו, אנה הייתה לידו בשתי הפעמים וביצעה בו החייאה מיידית שהחזירה אותו לחיים. לאחר זאת הותקן בגופו מפעם (defibrillator), אלא שבחוכמה בדיעבד התברר שהוא מיותר כי ליבו של אורי לא כשל יותר.

האירוע השני שאנה אמנם לא מזכירה בספרה ורק סיפרה לי עליו, קשור בשכנה דוברת הונגרית שאורי דווקא חיבב, או לפחות לא תיעב. מסיבות עלומות גם חינה סר בעיניו מידי פעם, אבל בלי כל השוואה לשאר העולם. "פעם אחת," אנה מספרת, "הוא לא דיבר איתה שנה שלימה. זה בכלל לא הפריע למרי [השכנה] ולי להישאר חברות טובות עד היום".

האירוע השלישי ראוי לציון בעיניי מפני שזו הפעם הראשונה (והאחרונה) שאנה מותחת בספר ביקורת ישירה על אורי. הכל מתחיל מבריח שהותקן ברשלנות בדלת דירתם וחלון שנשאר פתוח. אחר צהריים אחד כאשר הם יצאו להליכה, דחפה רוח חזקה את הבריח ולא ניתן היה לפתוח את הדלת מבחוץ. כל ניסיונות השכנים – לדחוף את הבריח הסורר עם כרטיס אשראי או בעזרת סכין ארוכה – לא הועילו. לבסוף אנה, שהייתה כבר כמעט בת 60 ועם פחד גבהים, טיפסה על המחיצה שמפרידה בין שתי המרפסות, נדחקה ברווח שבין המחיצה לתקרה, ונכנסה הביתה. על זה היא כותבת, "אורי לא עזר הרבה כאשר הצעתי שאני אטפס על המחיצה. הוא פחד ועמד חיוור ורועד בצד".

מסתבר שגם אשה חזקה ועצמאית רוצה שהגבר שלה יציל את המצב מידי פעם.

האירוע הרביעי רומנטי בעיקרו. מצבו הבריאותי של משה, אביה של אנה, הידרדר ואנה טסה לישראל כדי להיות אתו. כמו תמיד אורי לא הצטרף אליה, אלא חיכה לה באירופה (הפעם בציריך). הביקור אצל אביה החולה דכדך אותה והיא נפרדה ממנו בהרגשה כבדה שיותר לא תראה אותו (היא צדקה). ייסוריי מצפון גרמו לה להישאר נטועה בתחתית גרם המדרגות המובילות למטוס ולשקוע בהרהורים נוגים. כל הנוסעים כבר תפסו את מקומם ודייל יצא החוצה כדי לזרז אותה לעלות. היא התעלמה ממנו. לא עבר זמן רב וטייס נאה למראה וחייכני יצא אליה ושאל "האם את מריחה את ניחוח ההדרים?" כן. היא הרגישה ואף חשבה על זה לפני שהוא שאל אותה.

בספר אנה מתארת את טוב הלב שנשקף מעיניו הכחולות ואת שיערו הפרוע בשובבות, ומסכמת במילים, "התאהבתי בו על המקום". ואז הוא המשיך לשאול, "האם תרצי לטוס בתא הטייס"? כן. היא רצתה. מאד! וכך היא כותבת, "העצב שהיה מנת חלקי נשכח. התרגשתי ולא יכולתי להאמין למזלי [הטוב]". זו הייתה רק ההתחלה. הוא נתן לה זוג אוזניות, כך שהיא שמעה את כל התקשורת עם מגדל הפיקוח. לאחר ההמראה, הוא העביר את הפיקוד לטייס האוטומטי והקדיש את השעות הבאות להסברים טכניים והגיגים פילוסופיים. השיא היה כאשר הוא שינה שם של אחת מנקודות הציון בדרך ל- Anna.  יש לי הרגשה שהוא קצת פלירטט איתה.  האם אני טועה?

במבט לאחור, אנה נזכרת בערגה, "הייתה זו חוויה קסומה ואהבתי בה כל רגע. הצטערתי כאשר המטוס נחת, וכך גם אני [נאלצתי לנחות] על קרקע המציאות".

האירוע החמישי סימן את תחילת סוף הקריירה של אנה כאחות. בסביבות גיל 60 היא הגיעה למסקנה שהנסיעות הארוכות מריצ'מונד היל לבית החולים 'הר סיני' בדאונטאון טורונטו הטילו עליה עומס רב מדי, והיא עברה לעבוד בבית החולים York Central (היום הוא נקרא Mackenzie Health) הסמוך לביתם. הקשרים עם חברותיה האחיות נשמרו והן המשיכו, כמו בעבר, להיפגש פעם או פעמיים בשנה בבית של אחת מהן או במסעדה, למה שהן כינו, "תענוג אחר צהריים של ותיקות היחידה לטיפול נמרץ".

האירוע השישי היה "ניתוח קטן" של אורי שלא עלה יפה וגרר מעבר לדירה חדשה. אנה כותבת שהם נזקקו לדירה גדולה יותר עם שני חדרי שירותים וכדי למצוא מקום לכל עבודות האמנות של אורי. בניגוד למכירת הבית ברג'יינה והדירה בבודפשט, הפעם, אנה מבשרת, שהם הרוויחו על מכירת דירתם בריצ'מונד היל, מה שעזר להם לשלם מקדמה (down payment) גדולה על קניית הדירה החדשה. עם זאת הלוגיסטיקה של המעבר לדירה החדשה הייתה מייגעת מהרגיל ושניהם נשבעו אחד לשני שזו הפעם האחרונה שהם עוברים דירה והתחנה הבאה תהיה בית הורים. הם טעו.

דרך אגב אבא של אנה, שבגלל פציעותיו הקשות במלחמה (WWII) עבר בעצמו ניתוחים קטנים וגדולים במשך השנים, נהג לומר בציניות, "ניתוח קטן, זה אצל מישהו אחר".