השאלה האחרונה

תאריך עדכון אחרון: אוגוסט 18, 2023  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

החיים נעימים. המוות שלו. רק המעבר ביניהם מטריד קצת  /  אייזיק אסימוב

אייזיק אסימוב, סופר המדע הבדיוני הפורה בכל הזמנים, האמין ש'השאלה האחרונה', סיפור קצר שפורסם לראשונה ב- 1956, הוא המוצלח ביותר שלו. אינני שותף לדעתו. היו לו סיפורים – קצרים וארוכים – טובים יותר. לדוגמה, הסיפור 'בין הערביים' (Nightfall), שנכתב עם רוברט סילברברג ופורסם 15 שנים קודם, מעניין ומותח יותר.

ממרחק הזמן, שזה אחד הקריטריונים החשובים לאיכות, 'השאלה האחרונה' לא התיישן בחינניות. אם בגלל מבנהו הגמלוני של הסיפור ואם בגלל התפתחויות טכנולוגיות שהופכות חלק מהתיאורים הטכניים לממצאים ארכאולוגיים. עם זאת, מעניין לקרוא את גרסתו של אסימוב לתהייה שעדיין מעסיקה המון חסרי סבלנות, המקווים שיש דרכים לעקוף בהבל פה את חוקי הטבע.

הסיפור בנוי כסדרה של שבע סצנות הקורות בהפרש של מיליוני או מיליארדי שנים זו מזו. בכל סצנה חוששות הדמויות שיום אחד היקום ימות ולכן מחליטות לשאול את המחשב את אותה השאלה שמציקה להם: כיצד ניתן להפחית את כמות האנטרופיה ביקום? משום מה אסימוב חושב שאנשים מן השורה מתחבטים בשאלה הזו. אני חייב לומר שמעולם לא פגשתי מישהו שמוטרד מכך, ולמעט חברי לספסל הלימודים גם לא פגשתי מישהו שיודע מה זו אנטרופיה או למה הפחתה שלה תציל את היקום.

באופן פשטני אפשר לומר שאנטרופיה היא הנטייה הבלתי נמנעת של היקום להגיע למצב של 'אי סדר' מקסימלי ודלדול אנרגיה. דוגמאות ל'אי סדר' יכולות לכלול תהליכים בלתי הפיכים כמו הזדקנות, שבירת ביצה רכה, או שריפת עץ. אף זקן לא יצעיר, הביצה הרכה לא תחזור להיות שלימה, עשן ואפר השריפה לא ייהפכו לעץ שהיה.

החוק השני של התרמודינמיקה מראה שגם תיאורטית לא ניתן להקטין אנטרופיה בלי השקעה תמידית של אנרגיה ובאופן מעשי האנטרופיה גדלה עם הזמן – תמיד.

הסצנה הראשונה מתרחשת בשנת 2061 (כבר לא כל כך רחוק) ובה שני טכנאי מחשב חצי שיכורים נחרדים מהמחשבה שהשמש תכבה תוך עשרה מיליארד שנים. האמת היא שהשמש כבר סיימה את מחצית חייה, אבל החיים על פני כדור הארץ ייכחדו הרבה קודם גם בלי משבר אקלים, מגפות, התנגשות עם אסטרואיד, או כל צרה לא צפויה אחרת.

המחשב שהטכנאים מתחזקים נקרא Multivac והוא משתרע על פני קילומטרים רבים. יש בו אורות מנצנצים, מתגים, וממסרים המשמיעים קולות פצפוץ כמיטב חידושי הטכנולוגיה של שנות החמישים. Multivac הצליח לפתור בעבר בעיות קשות כולל בעיית המחסור באנרגיה. ולכן כדי להחזיר לשמש את נעוריה לפני שתנפח את נשמתה, מחליטים השניים לשאול אותו כיצד ניתן להפחית את כמות האנטרופיה ביקום? לאחר שהות קצרה הדפיס Multivac את התשובה, "אין מספיק נתונים לתשובה משמעותית".

משעשע לקרוא את המושגים על מחשבים מלפני 70 שנה בסך הכל.

• מחשב מרכזי חזק (mainframe) שעוצמתו מתבטאת בשטח העצום שהוא תופס.
• עוד לא היו מסכים, ומכונת כתיבה שימשה כאמצעי פלט.

בסצנה השניה אנו למדים שממדי המחשב קטנו לגודל של ספינה, ולכן עכשיו הוא נקרא Microvac, וביצועיו השתפרו עד כדי כך שהוא מתכנן את כל הנסיעות בחלל. הוא גם פתר לראשונה את בעיית המסע ההיפר-מרחבי (קשקוש פסאודו-מדעי שנועד "להסביר" איך עוברים מרחק עצום בזמן קצר) ואיפשר את המסעות לכוכבים מרוחקים.

ברוח הימים האלה מסופר על משפחה – זוג הורים ושתי ילדות נודניקיות – 'שעושה רילוקיישן' מכדור הארץ לכוכב כלשהו. הפלא ופלא, גם המשפחה הזאת אינה מוצאת מנוח בלי לדעת איך ניתן להקטין את האנטרופיה ביקום. כדי להרגיע את דאגתם הקיומית, שואל אב המשפחה את Microvac "האם ניתן להפחית את כמות האנטרופיה ביקום?" והמחשב עונה, "אין מספיק נתונים לתשובה משמעותית".

עדיין משעשע

• הסיסמה (משנות השבעים של המאה הקודמת) 'מכונית לכל פועל' הפכה אצל אסימוב ל'מחשב בכל חללית'. אמנם אפשר לטוס בין כוכבים, אבל מחשב אישי? זה מעבר לכל דמיון גם מיליוני שנים בעתיד.
• אמצעי הפלט השתכלל וכבר אינו סתם מכונת כתיבה, אלא משהו לא ברור שנקרא cellufilm.

בסצנה השלישית דנים שני מומחים בדו"ח שעליהם להגיש למועצה הגלקטית על התפוצצות אוכלוסין ביקום. מכיוון שכבר הצליחו להתגבר על זקנה ומוות אנשים חיים לנצח, ויש חשש שכל הגלקסיות ביקום לא יספיקו לשיכונם. בינתיים, המחשב פינה את מקומו למשהו שנקרא 'זרם חילופין גלקטי' שהוא בעצם גם מחשב מרכזי, אבל בכל זאת יש חידוש, ניתן להשתמש בו בעזרת מכשיר כיס אישי.

שני המומחים אמנם משערים שיש איזה "מאה מיליארד גלקסיות", אבל עדיין חוששים שאולי אין הן מספיקות למין האנושי. מכאן קצרה הדרך לשאלה המתבקשת ולתשובה הבלתי נמנעת "אין מספיק נתונים לתשובה משמעותית".

היום כבר יודעים ש

• יש לפחות שני טריליון גלקסיות (מאתיים מיליארד רק בתחום הנראה) ביקום ובכל אחת מאות מיליארדי כוכבים.
• ההנחה הסמויה שאפשר להתיישב בכל כוכב אינה נכונה. רבים מהם אינם אלא ענני גזים דחוסים ובאחרים התנאים קשים עד בלתי אפשריים. למעשה עד היום לא נמצא אף כוכב שראוי למגורי אדם, גם לא במרחק של מיליוני שנות אור.

בסצנה הרביעית אנו מתוודעים לכך שנפש האדם הופרדה מגופו, והמחשב – עדיין מרכזי – לא רק מתכנן ומפקח, אלא גם מייצר בעצמו כל מה שהאדם בתצורתו הנוכחית צריך. בנוסף כל מחשב גם מתכנן ובונה את יורשו, כך שהדור הבא יהיה משוכלל ובעל יכולות גבוהות יותר. כמו כן נודע לנו שכדור הארץ מת לפני עידנים ומצבו מוגדר כננס לבן, כך שבעקיפין אנו מבינים שכבר חלפו לפחות חמישה מיליארד שנים מתחילת הסיפור.

שתי הישויות שמשוחחות ביניהן מגיעות בסופו של דבר למסקנה שמתישהו היקום יהיה בסכנת דעיכה, ואחד מהם שואל כמובן את המחשב, "איך אפשר להפוך את כיוון האנטרופיה?" למרות שהמחשב סופר-משוכלל, עדיין אין בכוחו למצוא פתרון והוא עונה: "אין מספיק נתונים לתשובה משמעותית".

ננס לבן

• השלב הלפני אחרון במחזור החיים של כוכב. האחרון הוא (כנראה) ננס שחור. בשלב חיים זה של היקום, עדיין לא קיימים ננסים שחורים.
• עדיין יקיף את השמש אם כי יתכן שזמן ההקפה ישתנה.

הסצנה החמישית מתרחשת אחרי עשרים מיליארד שנים ומשרה עצב רב. כל המוחות האנושיים מתמזגים ליצירת תודעה אחת גדולה (לא ברור אם בכוונה או בגלל תהליכים טבעיים) שמדברת לעצמה. "בסופו של דבר הכל יסתיים… האנרגיה שהושקעה נעלמה ולא ניתן לשחזרה. האנטרופיה חייבת לגדול לנצח עד למקסימום".

למרות השאלה הצפויה והתשובה השגרתית, מפציר האדם במחשב להמשיך ולחפש דרך להפוך את כיוון האנטרופיה וזה אכן מבטיח לעשות זאת.

בסצנה הששית הכוכבים והגלקסיות מתו לאחר עשרה טריליון שנים והחלל נעשה שחור. האדם הותך לתוך המחשב והטמפרטורה ירדה באופן אסימפטוטי קרוב לאפס המוחלט. ברגעיו האחרונים שואל האדם, "האם זה הסוף? האם לא ניתן להפוך את כיוון התוהו ובוהו ליקום שפעם היה?" והמחשב בשלו: אין מספיק נתונים לתשובה משמעותית.

אסימוב מגזים בהנחותיו שקורא רגיל יודע

• מה זו אסימפטוטה.
• מהו האפס המוחלט ובמה הוא שונה מאפס רגיל.

למרבה המזל אפשר להבין את סוף הסיפור גם בלי לדעת את מובנם המדויק.

הסצנה השביעית והאחרונה מהווה את שיאו של הסיפור. המחשב שכבר ענה על כל השאלות בעולם מלבד אחת, מגיע לאיטרציה הסופית לפני שגם הוא יסיים את חייו, כאשר האנטרופיה תגיע לשיאה והאנרגיה תרד לאפס. כאן הסיפור מקבל תפנית בלתי צפויה. המחשב מגיע למסקנה שהפתרון נמצא מחוץ לחוקי הטבע ופוקד, "ויהי אור", ובכך קורא תיגר על מחזור האנטרופיה ומוליד יקום חדש.

סיום הסיפור מזכיר לי בדיחת צ'אק-נוריס-הכל-יכול: כשהמחשב פקד "ויהי אור", צ'אק נוריס אמר "תגיד בבקשה".

ביקורת

אייזיק אסימוב היה ונשאר סופר המדע הבדיוני החביב עלי. זה לא מונע בעדי מלהצביע על חולשותיו של הסיפור.

• השיחות בין האנשים סתמיות ואינן מקדמות את העלילה או מוסיפות לה איזו תובנה.
• הסיפור נע על ציר הזמן, ולמרות זאת לא ברור כמה זמן עבר בין סצנה לסצנה. לפעמים יש לכך רמז ולפעמים אפשר רק לנחש.
• שנה גלקטית מוגדרת כפרק הזמן שבו השמש משלימה מסלול (אליפטי) סביב מרכז המסה של הגלקסיה. זה לוקח בערך 230 מיליון שנים רגילות. שימוש ביחידת הזמן הזו היה מקל על הבנת הסיפור.
• אסימוב מתייחס ליקום כסטטי למרות שכבר עשרים שנה קודם לכן היה ידוע שהוא מתפשט.
• אסימוב מתעלם מקשיי הטיסה בחלל. הקורא נתון תחת הרושם שלגמוע מיליוני שנות אור בחללית קל יותר מלהגיע מטורונטו לבארי במכונית.

לבסוף

נראה ש'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' נכתב, לפחות בחלקו, בהשראת סיפוריו של אסימוב. שם נשאל מחשב העל, "מה משמעות החיים?" לאחר 7.5 מיליון שנים של איסוף נתונים ועיבודם פלט המחשב הסופר-אולטרה אינטליגנטי את התשובה, שמיליוני דורות לא הצליחו לענות עליה – 42. אני מניח שזו גרסה מנומסת לחוכמה העממית, "אם תשאל שאלות טיפשיות, תקבל תשובות מטומטמות".