הפרק האחרון של 'חברים'

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 3, 2023  /  קטגוריה: דעות

יום אחד החיים יחלפו מול עינייך, וודא שהם יהיו שווים צפייה  /  ג'רארד וואי

בשבת האחרונה נפטר מת'יו פרי (צ'נדלר בינג) בגיל 54 לאחר שרוב חייו הבוגרים היה מכור לאלכוהול וסמים.

'חברים' הייתה אחת מקומדיות המצבים שמאוד נהניתי לצפות בהן, למרות שלא היה שום דבר פורץ דרך בפורמט שלה. גם העלילה המופרכת קרטעה לא פעם ולא פעמיים, אבל איכשהו שלושת הבנים, שלוש הבנות, והעובד בבית הקפה המיתולוגי, שחיו בבועה הקטנה שלהם במנהטן, עוררו אצלי הרבה צחוק וחיבה. מה עוד אפשר לדרוש אחרי יום עבודה?

'חברים' רצה במשך עשר עונות (2004 – 1994). צריך להודות שהשתיים הראשונות לא היו טובות במיוחד, אבל הן השתפרו בהדרגה בכל מובן: דיאלוג, משחק, מצבים קומיים, אתרי צילום, כוכבים אורחים… ובטח שכחתי כמה דברים. בעונות מאוחרות יותר, עדיין היו מדי פעם נפילות וסצנות מביכות, אבל באופן כללי, הגרסה של 'חברים' לתקופה-הטובה-ביותר-בחייך הייתה כיף אמיתי.

חלק מהכוכבים האורחים זהרו שם מתמיד. ברוס וויליס, ריס ווית'רספון, בראד פיט, ברוק שילדס, טום סלק, ג'ורג' קלוני, סוזן סרנדון, ריצ'רד ברנסון, איזבלה רוסליני ועוד רבים ששמותיהם חמקו ממני. התסריטאים של הסדרה נהנו להתעלל בהם על ידי שתילת רמזים עבים בתסריט לחייהם האמיתיים של האורחים. לדוגמה, באותם ימים ג'ניפר אניסטון ובראד פיט היו נשואים ומאוהבים, אך פיט נאלץ לשאת מונולוג כעוס ולתאר עד כמה שהוא שונא אותה ולמה.

כאשר הגעתי לטורונטו הקפדתי להמשיך ולצפות בסדרה. היו אלה ימים 'קשים' נטולי צפייה ישירה (streaming). ימים שהמילה בינג' טרם אומצה בהקשר זה. כדי לצפות בפרק חדש היה צריך להמתין שבוע ולזכור את הערוץ המתאים (CityTV), היום (חמישי) והשעה (19:30). אם טעית באחד מהם, נאלצת לחכות לשידור חוזר. מתישהו.

הפרקים הקצרים מדי (עם פרסומות רבות מדי) היו משעשעים ולא מציאותיים בעת ובעונה אחת – לאף אחד אין חברים כל כך מסורים, מצחיקים, נדיבים, זמינים רגשית, ואופטימיים – אבל כפנטזיה שמתרחשת ביקום מקביל (גריניץ' וילג'), זה היה ציון דרך תרבותי – הרבה יותר מ'סיינפלד' או אפילו 'נשואים פלוס'. שאלות הרות גורל כמו, "מי זה הבחור-עירום-מכוער?", "האם רוס ורייצ'ל באמת בהפסקת יחסים?", "לא ידעתי שאליוט גולד עוד חי" נדונו ברצינות מבודחת במפגשים חברתיים ומשפחתיים.

בתחילת מאי 2004, אני, ועוד שישה מיליון קנדים + שישים מיליון אמריקאים, חגגנו את הפרידה מ'חברים' עם פרק סיום מיוחד בן שעה שקדמו לו רגעי השיא של התוכנית ואחריו שעה בשידור חי מהסט של ג'יי לנו. אגב, פרסומת עלתה אז שני מיליון דולר לשלושים שניות ברשת NBC. כדי להפוך את האירוע למיוחד, מעריצים בטורונטו יצאו מחופשים למסיבות באולמות עם מסך גדול. תיאטרון אחד אפילו בנה בלובי העתק נאמן של בית הקפה הפיקטיבי

שבו המבקרים היו יכולים להצטלם עם דמויות קרטון מהסדרה.

מדד טוב לפופולריות הגוברת של הסדרה היה משכורות השחקנים. עבור העונה הראשונה, כל שחקן קיבל 20 אלף דולר לפרק ועבור העונה האחרונה, מיליון דולר לפרק. אם המשכורת שלי הייתה עולה באותו אופן, הייתי כותב בלוג על גולף ולא על אוריינות פיננסית והשקעות.

הפרק האחרון היה בדיוק מה שקיוויתי לו. המפיקים לא ניסו לעשות שום דבר שונה. העלילה המשיכה כרגיל וגלשה בטבעיות אל הסוף המר-מתוק: שש הדמויות הקטנות מהחיים הניחו את מפתחות הדירה השכורה על דלפק המטבח ויצאו. מי שצפה אפילו בעונה אחת, היה מעריך את רגע הסיום כאשר רייצ'ל שואלת, "שנשתה קפה?" וצ'נדלר עונה, "בטח… איפה?".

מבקרי הסדרה (והיו רבים כל כך) כינו אותה

• רדודה (כן),
• לא מגוונת (פחות או יותר),
• ג'ואי לא היה שורד בעולם האמיתי (לא בטוח. הוא היה יכול להצליח כפוליטיקאי).

עוד הם טענו שהיא משעשעת אך אף פעם לא מבריקה (עובדה), והצביעו על כך שהפרקים לא שיקפו את הזמנים המשתנים (בכוונה). אחד מהם אפילו הסביר ברצינות ש"אנשים נורמליים צריכים לעזוב את בית הקפה מדי פעם וללכת לעבודה". במידה מסוימת הכל היה נכון, אבל עדיין, כבר לאחר פרק הסיום חיכיתי לשידורים החוזרים.

ההשוואה לסיינפלד

בדומה להשוואה הלא נגמרת בין החיפושיות והאבנים המתגלגלות, אף פעם לא הבנתי למה צריך להתווכח על טעם וריח, במקום לתת לזמן לעשות את שלו. באופן אישי העדפתי את החיפושיות, ולא אהבתי את סיינפלד. שלושים שנה אחרי, אני מרגיש בדיוק אותו דבר.

פגישת המחזור הבאה של 'חברים' תיערך בלעדיו

מת'יו פרי היה מצחיק וסרקסטי על המסך (למשל, על בגד הים של מוניקה (מהימים שהייתה שמנה) הוא אמר, "חשבתי שזה נועד לכסות את קונטיקט בגשם"), אך אומלל בחייו האמיתיים. מסתבר שלא תמיד מספיק להיות צעיר, עשיר, נאה, ומפורסם.

בהצהרה שפרסמו חבריו לסדרה הם כתבו, "כולנו הרוסים לחלוטין מהאובדן של מת'יו. היינו יותר מסתם חברים בצוות השחקנים. אנחנו משפחה,…" ואכן זו בדיוק ההרגשה שהם העבירו כאשר הסדרה הוקרנה לראשונה, ובראיונות מזדמנים בשנים שעברו מאז.

לבסוף

ירידת הסדרה לא הייתה סופו של עידן כפי שרבים אהבו להתפייט, אבל אחרי עשר עונות שכללו 236 פרקים, אינספור שורות מחץ, ובדיוק בזמן – הם נפרדו ונמוגו אל ערפילי ההיסטוריה, והותירו אותי עם חיוך וזיכרונות נעימים.

נ.ב., ביקום 'חברים', מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי עדיין עומדים על תילם.