ארבעת שלבי הגמלאות

תאריך עדכון אחרון: פברואר 9, 2024  /  קטגוריה: דעות

יש היוצאים לגמלאות הרבה לפני שהפסיקו לעבוד  /  רוברט הלף

עשרת אלפים אמריקאים וקנדים בגיל 65 (בממוצע) פרשו היום לגמלאות – חלקם מרצון, חלקם מכורח. כך יהיה גם מחר ומחרתיים וכל יום במשך עשר השנים הבאות לפחות. יש כאלו שהגיעו לאבן הדרך הזו בלי חובות מכל סוג שהוא ועם יכולת לשמור על סגנון חיים המועדף עליהם. אחרים ייאלצו להתפשר באופן כלשהו, בין אם לעבור לגור במקום מרוחק וזול יותר, להוריד את רמת חייהם, להיעזר בצאצאיהם, או למצוא משרה חלקית להשלמת הכנסה.

אלו ואלו וגם אלו ינסו ללמוד איך להשתמש בתבונה בזמנם הפנוי. וכאשר הזמן הפנוי נפרש על פני עשרים או אפילו שלושים שנה, אין זה עניין של מה בכך.

אפשר להבחין בארבעה שלבים נפשיים שאנשים עוברים מאז שהפסיקו לעבוד. על הנייר (כלומר על המסך), השלבים מסתדרים בטור הגיוני. כאשר הראשון נגמר, מתחיל השני וכך הלאה. בחיים, התהליך מבולגן יותר ולפעמים שלב מתחיל לפני שקודמו הסתיים או שגמלאי 'נתקע' בשלב כלשהו ונשאר בו.

שלב ראשון:   חופשה ללא גבול

אפילו עם הכנה מוקדמת, ההרגשה קצת מוזרה בימים הראשונים; כאילו שעוברים על החוק בזה שקמים מאוחר ואין צורך לתת דין וחשבון לאיש. אחר כך ההרגשה רק הולכת ומשתפרת כאשר מתברר שסדר יום מוקפד ושיגרה מייגעת הם נחלת העבר ואפשר להחליט מהרגע לעכשיו מה רוצים ובעיקר מה לא רוצים לעשות. כל יום מופלא מקודמו וקשה לעקוב אחרי מספר ההתנסויות לראשונה: מוזיאון / סרט / הצגה / קונצרט באמצע היום, טיול על שפת האגם, או באיים, בלי להסתכל על השעון, קנייה ספונטנית של ספר נייר, בינג' עד שהעיניים נעצמות, וכך הלאה.

לפני שנים רבות קראתי פוסט של גמלאי חדש שתיאר את מאמציו להנות מאפס מעשה. "בחודש האחרון לעבודתי, הציעו לי קורס הכנה לשלב החדש בחיי ודחיתי את ההצעה על הסף. ידעתי מה אני רוצה גם בלי הרצאות והדגמות – לעשות כלום וגם זה בקצב איטי ככל האפשר. החלטתי שאני אמהר כבר בקבר. חברים לעבודה סיפרו לי על מועדוני גמלאים, תחביבים, לימודים, כתיבת זיכרונות, התנדבות ושאר דרכים לשרוף זמן. אמרתי לכולם 'לא, תודה'.

היום אני מקפיד על אפס מחויבות. אני קם כאשר אני מתעורר, משתדל בהצלחה חלקית לא לעשות דבר במשך היום, למעט ביקור אצל רופא, אם אני חייב, או סידורים דחופים, שמהם אי אפשר להתחמק. לבני משפחה שמתעניינים בשלומי, אני לא מתבייש ומספר את האמת. אני הולך לישון כשאני מתעייף – בין אם ביום או בלילה – ולא רגע קודם או אחר כך".

בהכללה גסה, אפשר לומר ששלב החופשה נמשך בערך שנה לפני שאורח החיים חסר הדאגות מאבד מעט מזוהרו ומתגנב הספק הראשון אם הזמן מנוצל כראוי.

שלב שני:   הרגשת אובדן

אנשים שמפסיקים לעבוד מתחילים אחרי תקופה מסוימת להרגיש שמלבד רווח של חופש וזמן, הם גם הפסידו כמה דברים. ששה ליתר דיוק:

1. שגרה.   לא כל אחד יודע לבנות לעצמו שגרה חדשה שמעניקה נוחות ושלווה עם סדר יום כלשהו – רופף ככל שיהיה. מה שהיה בשלב הראשון מקור שמחה ועליצות הופך למטריד בהיעדרותו. מתחיל להיראות שאפילו לשגרה השנואה מתקופת העבודה היו כמה יתרונות.

2. זהות.   אובדן זהות מקצועית אמנם פחות נפוץ מסוגי האובדן האחרים, אבל לגבי מי שנאבק כדי להתאים את עצמו לחייו החדשים, זהו עוד מקור של בלבול ומבוכה.

3. מטרה.   בעבודה כל אחד יכול למצוא לעצמו מטרה. אחד רוצה לטפס בסולם התפקידים. לשני, זוהי הפרנסה. לשלישי, בריחה משעמום, וכך הלאה. בגמלאות, יש צורך למצוא (או להמציא) מטרה אחרת, ומסתבר שלפעמים קשה להיות הבוס של עצמך.

4. קשרים.   בצפון אמריקה קשרים עם עמיתים נמסים כמו קוביית קרח במדבר כאשר עוזבים את מקום העבודה. יש כאלו שזה ממש מפריע להם. קווין אולירי (שאינו שכיר) סיפר לפני שנים רבות: יצאתי לגמלאות [מוקדמות] לשלוש שנים והשתעממתי מחץ. [התברר לי ש] עבודה היא לא רק כסף. אנשים לא מבינים את זה עד שהם מפסיקים לעבוד. העבודה מגדירה מי אתה ומספקת מרחב שבו אתה מתחבר ונמצא באינטראקציה כל היום בצורה מעניינת. זה טוב לבריאות המוח ואפילו עוזר לך לחיות יותר… אז מתי אני פורש? אף פעם. אף פעם.

5. חשיבות.   אחרי שיכרון החושים של השלב הראשון, אנו מבינים לפתע שתהילת העבר – אמיתית או מדומיינת – לא תשוב עוד. החיים במקום העבודה האחרון נמשכים, ומתברר שמצליחים להסתדר בלעדינו. זה מזכיר לי את מנהל המחלקה שנאם בערב פרידה לכבודו. בין השאר הוא קונן, "אני מפנה את מקומי לאיש פחות ראוי ופחות מוכשר ממני".

6. זמן.   כאשר מפסיקים לעבוד בגיל 65, יש לפתע זמן לעכל את העובדה שנכנסים לשלב האחרון בחיים. אכן, יהיו עוד מספר תחנות בדרך, אבל המון חלומות כבר לא יתגשמו ודלי המשאלות (bucket list), אם יש כזה, לא יתרוקן.

חשוב להדגיש עד כמה נורא להיתקע בשלב השני, שכולו דאגות, אכזבות, חרטות, ודיכאונות. אומללות כרונית מסוג "עתידי מאחוריי" אינה מועילה לאיש ומקצרת את החיים. יש לעשות כל מאמץ (כן, אפילו לחזור לעבוד אם ממש אין מוצא אחר) כדי לעבור לשלב השלישי.

שלב שלישי:   ניסוי וטעיה

(כמעט) כל אחד מתעשת ברגע מסוים ומתחיל לחפש את הדרך לחיים בעלי משמעות. שלא כמו בשוק המניות, העקרונות פשוטים, קלים, וברי ביצוע: בילוי עם בני משפחה, פגישות קבועות עם חברים, טיולים, לימודים (שפה, כלי נגינה, ריקוד, ציור,…), תחביבים, עזרה לזולת (התנדבות), גידול חיית מחמד ועוד.

שלב זה שיכול להימשך בין כמה חודשים לכמה שנים, מועד לפורענות, מפני שיש גם צורך להקדיש תשומת לב

• לרפואה מונעת.
• לזוגיות בריאה.
• לשמירה על מסגרת תקציבית.
• לזהירות מפני ניסיונות הונאה.

בנוסף, יש שתי סכנות שאורבות, בכל גיל, לנמצאים בשלב של ניסוי וטעיה:

• גלישה למחילת הארנב עם שאלות חסרות ערך כמו מי אני? מה אני? ומה המשמעות של הכל?
• עייפות מהתנסויות רבות ושטחיות מדי.

שלב רביעי:   השגת המטרה

אין לדעת כמה אנשים אכן הגיעו לשלב זה בסופו של דבר. עם זאת, יודעי דבר שעברו בעצמם את ארבעת השלבים טוענים שכמעט תמיד בהשגת המטרה מעורבת היכרות עם אנשים חדשים ו/או עזרה לזולת (בני אנוש או חיות). עוד הם אומרים שההצלחה אינה מגיעה בבת אחת, אלא טיפין, טיפין, אבל מי שעומד בכך מוצא סיפוק מלא בחייו.

לבסוף

ארבעת השלבים הפסיכולוגיים שעוברים היוצאים לגמלאות, עוברים בשינויים קלים גם מהגרים שזה מקרוב באו: אופוריה, תחושת אובדן, ניסוי וטעיה, ולבסוף התייצבות על תוואי חיים חדש. גם כאן לא כולם עומדים בתלאות המסלול ויש הנושרים בדרך. גם כאן הפרס למחזיקים מעמד עד לסוף התהליך שווה את המאמץ.