טרגדיה ישראלית

תאריך עדכון אחרון: מרץ 22, 2024 /  קטגוריה: דעות

אנחנו האדם שחיכינו לו. אנחנו השינוי שאנו מחפשים  /  ברק אובאמה

קוראת של הבלוג שלחה לי פוסט חזק שפרסמה ד"ר מאיה מארק ברשתות החברתיות. הקריאה הכמעט נואשת שבוקעת ממנו, ומופנית לרוב הליברלי, מהדהדת סנטימנט ששמעתי בגרסאות שונות מישראלים לשעבר. הבאתי את דבריה כמות שהם.

________________________________

מיליוני ישראלים, שכל מה שהם רוצים זה לחיות חיים נורמליים במדינה נורמלית, צריכים לקבל עכשיו החלטה: האם הם נלחמים על ישראל או מהגרים מישראל.

אבל כדי לקבל את ההחלטה הזו צריך להפנים שאלה שתי האפשרויות שיש, ושזמן ההדחקה, הקיטורים והפסיביות עבר.

אני רואה אתכם, ולפעמים גם את עצמי. ההתנתקות מהחדשות כי אי אפשר להכיל את זה עוד, הייאוש הגובר, השאלות שמנקרות בכל פעם שמסתכלים על הילדים – איזה מין עתיד צפוי להם במקום הזה.

אני רואה אנשים סביבי חוזרים לעשות את מה שהם עשו הרבה שנים – מקטרים עם חברים על המצב בשישי בערב, מושכים בכתפיים, זועמים על החרדים, מדחיקים, אומרים "יהיה בסדר", שוקעים לשגרה.

אלא שאי אפשר להמשיך ולעשות את זה עוד. למעשה, הסיבה שהגענו למצב הנוכחי היא שהרוב הליברלי הדומם בילה שנים אבודות רבות בלחשוב שהוא יכול להרשות לעצמו לא להתעניין ב"פוליטיקה" בלי להבין שיום אחד היא תבוא ותדרוס אותו בכל הכוח.

ובאמת, יש מדינות בעולם שבהן אדם יכול לא לראות חדשות ולא להתעניין יותר מדי במה שקורה. מדינות שבהן אפשר לעשות תואר ולבנות קריירה ולגדל ילדים ואחרי כל זה להרים את הראש ולגלות שהמדינה נשארה פחות או יותר אותו הדבר.

לא בישראל.

כי בשנים שהרוב הליברלי ישן, המיעוט הדתי והחרדי בישראל בנה את כוחו.

כי כשאתם התעצבנתם שהחרדים לא הולכים לצבא וחיים על חשבונכם, לא הבנתם שמה שעוד יותר מסוכן וחמור מגניבת כספי המיסים שלכם הוא מה שעושים איתם – מטפחים מערכות חינוך דתיות ופוליטיות שמחנכות נגדכם ושהבוגרים שלהם מצביעים נגדכם.

ובשנים שבהן העדפתם להתעלם מזה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין לה גבולות וחשבתם שהמערב הפרוע שצמח בהתנחלויות רחוק מכם – הימין הדתי בנה גופי תקשורת ומכינות ואת קהלת וגרעינים תורניים ונכנס לבתי הספר החילוניים ולצבא והכין לכולנו הפיכה משטרית שתאפשר לו יחד עם שותפיו החרדים לקחת לרוב את החופש, את הזכויות ואת הכסף.

ועכשיו אין לנו עוד עשרים שנה. עכשיו זה להיות או לחדול. אם נשקע שוב לייאוש ואדישות בפעם הבאה שנרים את הראש זה כבר יהיה מאוחר.

המטרות הן ברורות, כפי שתמיד היו ברורות: הפסקה מידית של מימון מערכות החינוך הדתיות הפוליטיות, חיסול מידי של מערכת קצבאות האברכים והישיבות, שרות צבאי או אזרחי חובה לכולם, חוקה משוריינת, גבולות קבע ברי הגנה עם ערבויות בינלאומיות.

אם המטרות האלה לא יושגו אפשר לקום וללכת מכאן כבר עכשיו כי מפה זה רק מתדרדר, ומהר. השנה האחרונה הייתה רק פרומו רך לעתיד של ישראל הדתית, הלא דמוקרטית, הכושלת כלכלית והמבודדת בזירה הבינלאומית. הסרט באורך מלא יהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

מדינה יהודית או מדינת הלכה. מדינה דמוקרטית או דיקטטורה דתית. כלכלה משגשגת או חורבן. כבוד לאומי או נידוי ובידוד בינלאומי.

ומי שבוחר עכשיו בהדחקה ואדישות ולא במלחמה על הבית צריך להבין שהפעם – הוא בוחר.

Maya Mark

________________________________

לבסוף

לפני שלושים (או שמא ארבעים) שנה אמר מישהו ששמו נשמט מזיכרוני על האוכלוסייה בישראל: "שליש משרת ולוחם, שליש עובד ומשלם מיסים, ושליש לומד וחוקר. הבעיה, שזה אותו שליש שעושה הכל". בנסיבות אלו קשה להאשים את השליש התשוש והחבוט על שאינו מסתער על הבסטיליה בירושלים או משחרר את החטופים בעזה.

גם בלי לערוך סקר או להגדיר בדיוק מיהו ליברל, הפניה ל"רוב ליברלי" מעידה לדעתי על אופטימיות חסרת בסיס של הכותבת. האם באמת קיים רוב כזה בישראל? האם הליברלים לא נואשו ונטשו ברובם את המערכה, מי לגלות פנימית ומי לגלות חיצונית? כבר לפני הרבה שנים אמר יהונתן גפן משפט שאני עדיין זוכר, "ירדתי כבר מזמן. עכשיו אני רק גר בארץ". נו, מאה אלף העקורים שעדיין נודדים ממעון זמני אחד לשני מקנאים בו.

לגבי "מדינה דמוקרטית" שהכותבת מייחלת לה, הספינה הפליגה מזמן. אפשר לראות זאת

• בחוסר היכולת להסכים ולנסח חוקה בכל שנות המדינה.
• שבמקום הפרדת רשויות חדה וברורה, הותכו הרשות המבצעת, המחוקקת, והשופטת לישות אחת. למעשה גם הרשות הרביעית (מדיה) ברובה מהווה חלק ממנה.
• בהשתלטות הדת על כל חלקה טובה.
• בהשחתת השירות הציבורי, נטרול הבלמים והאיזונים בין גופי הממשל, והפיכה משטרית שהתחילה הרבה שנים לפני שהוכרזה רשמית.

יתכן שהשאלה היחידה שעומדת כעת על הפרק היא, מי ימוטט ראשון את שארית הנושאים בנטל: האויב מדרום? מצפון? או שמא האויב מבפנים.