ירושה לא רצויה

תאריך עדכון אחרון: מאי 17, 2024  /  קטגוריה: דעות

אינך מכיר היטב את הזולת עד שאתה צריך לחלוק אתו ירושה  /  יוהן לווטר

בעוד שתאריך לידה ידוע בדרך כלל, תאריך הפטירה לוט בערפל. מסיבה זו אנשים דוחים כתיבה של צוואה וסידורים אחרים שמיועדים למנוע ויכוחים ומריבות לאחר מותם. הדוגמה הראשונה שעולה על הדעת בימים אלה הם נכסי קריפטו, שרק המוריש יודע על עצם קיומם או איך להגיע אליהם. מכיוון שמחיר ביטקוין נע היום בין ששים לשבעים אלף דולר (אמריקאי), זהו אלמנט שלא רצוי לזלזל בו.

קריפטו בעייתי גם מפני שסכום גדול שמומר לדולרים מייד מושך את תשומת ליבה של היחידה למלחמה בהון שחור. אם המוציא לפועל של הצוואה (שהוא בדרך כלל אחד היורשים) לא יכול להצביע על מקורו, יתכן שהכסף יוחרם וגם שאר הרכוש שצוין בצוואה ייבדק תחת זכוכית מגדלת.

המקרה הכי גרוע קורה כאשר המנוח דווקא כן משתף את יורשיו בידיעה על קיומו של אוצר קריפטו שהוא טיפח, אבל לאחר מותו מתברר שהסיסמה שגויה או שאיזה אמצעי בטחון אחר מונע את הגישה אליו.

למרות התנגדות פנימית עזה, טוב יעשה מי שמרגיש שקיצו קרוב אם ימיר את נכסי הקריפטו שלו למזומן. אחרת יש סיכוי גבוה שאלו יאבדו במרחב הקיברנטי או ייקברו לעד בארנק קר.

קריפטו אינו בעיה יחידה שגורמת כאב ראש ליורשים. אפשר לחשוב על עוד חמש לפחות.

כלי ירייה

כלי יריה אינו סוג של רכוש שאתה יכול פשוט למסור לאדם אחר ללא רישום ואישור מתאים. בקנדה היורש (או המוציא לפועל של הצוואה) אפילו אינו יכול לקחת אותו בעצמו לתחנת המשטרה בלי אישור מתאים להעברת הנשק. יש צורך לטלפן למשטרה והם יבואו לקחת אותו. בשלב זה יש צורך לקוות

1. שהנשק היה רשום כחוק ולנפטר היה רישיון בר-תוקף.
2. שהנשק לא היה מעורב בפעילות פלילית.

אחרת, הנשק יוחרם וכל הוצאה שתידרש בגין הטיפול בו תנוכה מכספי הצוואה.

אוספים

בדומה לקריפטו, אם היורשים אינם יודעים על קיומו של האוסף, אזי יש סיכוי שהוא יאבד לעד. אבל גם אם הם כן יודעים, לא תמיד הדבר ישמח אותם. במיוחד אם האוסף היה מצד אחד חסר ערך ומצד שני יקר לליבו של המת ועליו הייתה גאוותו. לדוגמה, אוסף של ספרים עתיקים בארמית, אכולי עש ומדיפים ריח יושן. אמנם הנפטר הביע את רצונו שהאוסף יישמר במשפחה ויועבר גם לדורות הבאים, אך אף אחד לא מתלהב לאחסן את 'האוצר' בביתו.

גם אוסף מטבעות ובולים יתקבלו בעקימת אף. אם בעבר הייתה זו דרך חביבה ותרבותית לבילוי זמן פנוי, הרי שהיום הם יתגלגלו כמו רימון בלי נצרה, כאשר היורשים מטילים אותם בבהלה אחד על השני. כמו בהרבה מקרי אוסף אחרים, המוציא לפועל של הצוואה ינסה למכור אותם כמה שיותר מהר.

זכור לי עמית לעבודה שאהב בצורה חולנית את פריז וכל פעם שביקר בה היה חוזר עם כמה דגמים מיניאטוריים של מגדל אייפל, שאותם קנה במחיר מופקע, בדוכן מזכרות לתיירים. יש לי הרגשה שיורשיו לא יידעו להעריך את הקשר הנפשי העמוק שלו ל- 147 (מספר אמיתי ולא סופי!) צעצועי הפלסטיק האלו.

תכשיטים

אוסף מיוחד שיש לו ערך מוכח כלשהו. למרות זאת תכשיטים נחשבים לקוץ בישבן. שאלות כמו מי יקבל את טבעת הנישואים של אמא או כמה שווה שרשרת הפנינים שלה, כבר גרמו ועוד יגרמו מריבות בין היורשים. התסכול אפילו רב יותר כאשר נוכחים לדעת שאין קופצים על אותה שרשרת פנינים ובחנויות תכשיטים מוכנים לשלם עבורה הרבה פחות מערכה.

יחידת נופש (Timeshare)

זוהי ההשקעה (לא בטוח שאפשר לקרוא לזה ככה) הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. החוזה ארוך הטווח שצריך לחתום עליו יכול להימשך עשורים, כאשר כל חודש חייבים לשלם דמי אחזקה להנהלת האתר; וזה לא החלק הרע ביותר. כאשר היורשים מנסים להיחלץ מהחוזה, הם מגלים

1. שקשה למצוא פתי שירצה את הסחורה הקלוקלת הזו אפילו במחיר רצפה.
2. שוכר חליפי צריך לקבל את הסכמת ההנהלה, וזו לא ניתנת בקלות ולפעמים אף לא בחינם.

מעדויות של אנשים שנכחו בפרזנטציות של יחידות נופש עולה שהמוכרים אינם חוסכים במאמצים ופיתויים כדי לשכנע אותם לקנות. לרוע המזל הם מצליחים במקרים רבים. על זה אומרים בתעשיית הכסף: מוצרים כאלו צריך למכור. אף פעם לא לקנות.

ג'אנק

לפני כעשור יצא לי להכיר עורך דין קשיש שביתו רחב הידיים היה מלא וגדוש בדפי נייר מודפסים וקלסרים ישנים שהכילו את כל הקריירה רבת השנים שלו. גם מקומם של עשרות (מאות?) ספרי חוק מצהיבים לא נפקד. התמונות הרבות שבהן הוא הופיע עם נכבדים מחייכים, ביניהם שני ראשי עיריות, העידו על היותו 'תותח כבד' בימיו הטובים.

כאשר אני אומר שביתו היה מלא וגדוש אני מתכוון שהחדרים, המסדרונות, המוסך (garage) וקומת המרתף (basement) היו עמוסי ניירות מהרצפה ועד התקרה עם מעבר צר ביניהם. כמובן היו גם רהיטים (ענתיקות) מיותרים ופסלים ותמונות שבגלריות המתאימות גובים עשרות אלפי דולרים על כל אחד.

בסביבות יום הולדתו התשעים הבחינו ילדיו שהוא מתחיל לאבד במקצת את צלילות דעתו והחליטו שזה הזמן להעבירו לבית הורים. הוא חשב שזה מוקדם מדי ועברו מספר חודשים עד שהוא התרצה, בתנאי שהבית יישאר כמו שהוא עד למותו, ולאחר מכן יהפוך למוזיאון על שמו ועל שם אשתו המנוחה. כמה שבועות אחר כך הוא הלך לעולמו.

הגופה טרם הספיקה להתקרר כאשר משאית פרקה מכולת אשפה ענקית בחניית הבית (driveway) ושני פועלים החלו לרוקן את תכולתו ללא הבחנה: מסמכים, רהיטים, פסלים, תעודות השכלה והוקרה, תמונות, כלי בית ומטבח, וכל מה שאפשר להעלות על הדעת, עד שהמכולה התמלאה. כך גם מכולה שניה ושלישית. שבוע אחרי כן נמכר הבית למשפחה צעירה ששיפצה אותו מהמסד ועד הטפחות. אפשר לומר בבטחה, שאם הבר מינן היה חוזר לרגע מן המתים הוא לא היה מכיר את הבית שבו חי למעלה מחמישים שנה.

כך חולפת תהילת עולם.

לבסוף

ישנם מקרים נדירים שבהם יורש ששמו מצוין בצוואה מסרב לקבל את מתנת הנפטר. לעיתים הדבר קורה בגלל נטירת טינה שלא התפוגגה עם השנים, ולעיתים מטעמים מעשיים כמו פסנתר חורק, שאין ליורש מקום או רצון לקבל אותו. מרגע זה חוזר הפסנתר לחזקתו של המוציא לפועל שינסה לתת אותו ליורש אחר או למכור או לתרום אותו. אם כל זה לא יצליח הוא ייאלץ להזמין מישהו שיפנה, תמורת תשלום כמובן, את החפץ הלא רצוי. ההוצאות על כך יושתו על עזבונו של הנפטר.