הורות יקרה

תאריך עדכון אחרון: יוני 21, 2024  /  קטגוריה: אוריינות פיננסית

כסף הוא לא הכל, אבל לפחות גורם לילדים לשמור על קשר  /  לא ידוע

בפוסט שכתבתי לפני ארבע שנים בערך תיארתי מגוון סיבות לכך שתושבי המדינות העשירות מעדיפים ללדת פחות ילדים. הפוסט הנוכחי ידון בסיבה אחת מתוכן – כסף. דרך אגב, אין זה אומר שאוכלוסיית המדינות האלו מתכווצת. גלי הגירה גדולים, יותר ממפצים על 'החוסר'. למעשה אם לא יקרה אסון בקנה מידה גלובלי, צפויה אוכלוסיית העולם לגדול לפחות עד שנת 2100.

על פי ההערכה העדכנית ביותר של הלשכה לסטטיסטיקה בקנדה, גידול ילד אחד מלידה עד גיל 17, במשפחה בעלת הכנסה ממוצעת, עולה להוריו ההמומים $350,000. נתון זה מטפס ל- $460,000 אם ההורים תומכים בילד גם בחינוך על-תיכוני עד גיל 22. כמובן בגלל מחירי הדיור המטורפים היום, יש ילדים שבלית ברירה גרים בבית הוריהם גם בשנות ה-20 ואפילו ה-30 לחייהם, אלא שזה לא נכנס לחישוב.

המספרים בטבלה פורסמו ב- 2017 ובפוסט עודכנו להיום. חישוב ההוצאות כולל מזון, ביגוד, תחבורה, ושירותי בריאות, כמו גם הוצאות הקשורות לדיור, אשר הלשכה לסטטיסטיקה העריכה כעלות של חדר שינה נוסף בבית. משפחה עם שני הורים ויותר מילד אחד תוציא על כל אחד מהם פחות מאשר משפחה עם ילד אחד.

משתנים רבים שוקללו במחקר. העיקריים בהם: הכנסה כוללת של המשפחה, הורה אחד או שניים, ומקום מגורים (למשל, בקולומביה הבריטית גידול ילד עולה 15% יותר מאשר בפרובינציות המזרחיות).

מקרה בוחן: יפן

במידה מסוימת, יפן מקדימה חברות מתקדמות אחרות. כבר שנים רבות שמומחים מטעם עצמם מלהגים על "המשבר הדמוגרפי" שם. אם להאמין לטון האפוקליפטי של תוכניות טלוויזיה ומאמרים בעיתונים, הרי שביפן נותרו היום שלושה ישישים וחתול. המציאות שונה מאד. אוכלוסיית יפן הגיעה לשיא כל הזמנים ב-2007, עם קרוב ל- 128 מיליון תושבים, ומאז היא יורדת בהתמדה. היום חיים ביפן כ- 126 מיליון תושבים, והיחידים שאינם מתרגשים מכך הם היפנים עצמם. מדיניות ההגירה שלהם נחשבת בין הקשוחות בעולם ונתמכת על ידי הציבור הרחב שמתנגד אפילו להבאת עובדים זרים.

בקרב בני העשרים קיימת רתיעה לא רק מהבאת ילדים לעולם, אלא גם ממוסד הנישואים עצמו. הסיבה העיקרית: "הכל כל כך יקר". הסיבה המשנית: מרד בתרבות הנוקשה שמקדשת נישואים ועבודה קשה. התוצאה: פחות ילדים.

אם הממשלה היפנית הייתה רוצה, היא הייתה יכולה לשנות את הסנטימנט השלילי על ידי הגדלה של קצבאות ילדים, חופשת לידה ממושכת יותר, וגישה קלה וזולה למעונות יום. העובדה שאף ממשלה בינתיים לא עושה זאת, מדברת בעד עצמה. הכלכלה שבלי ספק תאט עם הזמן, עדיין ממוקמת במקום הרביעי בעולם (אחרי ארה"ב, סין, וגרמניה) במונחי תוצר לאומי גולמי.

בלי ילדים עם משכורת כפולה – DINKs (Dual-Income, No-Kids)

לא תמיד הדבר מתוכנן, אבל יש יותר ויותר זוגות שמחליטים לדחות את ההחלטה בדבר הולדת ילדים, ובמקרה או שלא במקרה שניהם מרוויחים שכר נאה. החופש היחסי, הגמישות שהם נהנים ממנה, והאפשרות המעשית לעצמאות כלכלית כבר בגיל הביניים – ממכרים, ופעמים רבות הם מחליטים שעדיף לוותר על החוויה ההורית היקרה. כיום יש בקנדה שני מיליון משקי בית (מתוך 15 מיליון) בלי ילדים ועם משכורת כפולה.

הצד השני של המטבע

הורים שהם בינתיים הרוב המוחלט, מודים שלצד רגעי הנחת, ילדים מהווים מקור בלתי נדלה לתסכול, חרדה, ואשמה, אבל מקווים שבבוא היום הם יתמכו בהוריהם ויהיו יורשיהם הטבעיים. לרוע המזל התבנית האידילית הזו אינה עומדת ברוב המקרים במבחן המציאות. יש לכך שפע סיבות:

• לילדים יש בני זוג או משפחות משלהם שדורשים את מלוא תשומת ליבם וזמנם.
• הם גרים בפרובינציה או אפילו במדינה אחרת.
• הם עצמם לא בקו הבריאות ונזקקים לתמיכה.
• הם חסרי אחריות ולא ניתן לסמוך עליהם.
• הם מתנכרים להוריהם.

…

סיפור אמיתי #1

לזוג הורים קשישים יש שלושה ילדים. שניים מהם (אח ואחות) לא מוכנים לנקוף אצבע עבור ההורים וכל העומס נופל כבר שנים רבות על האח השלישי ואשתו, שלהם עצמם יש ארבעה ילדים. במקרה זה אפילו אין סיבה ידועה לחוסר הנכונות של האח והאחות לעזור לאחיהם לתמוך בהוריהם.

סיפור אמיתי #2

לזוג הורים בגיל השלישי שני ילדים החיים במדינות שונות. הבת שנשאבה לדת נמצאת אמנם בקשר עם הוריה החילוניים, אבל עם הבן הקשר רופף עד לא קיים, למרות שהם שולחים לו כסף מידי פעם. מה שמדהים (אותי) היא הבנליות של ההתרחקות הגיאוגרפית והנפשית מההורים כאילו זה דבר לגמרי טבעי.

סיפור אמיתי #3

זוג הורים לבת יחידה הגרה במרחק אלפי קילומטרים מהם, טלפנה ערב אחד והודיעה שהיא מנתקת איתם את הקשר. כל ניסיונותיהם לברר למה ומדוע עלו בתוהו. בינתיים עברה שנה, דבר לא השתנה, והתעלומה עומדת בעינה.

מסקנה

יש עוד כמה סיפורים כאלו באמתחתי, אבל הרעיון ברור. מי שתולה את יהבו על תמיכה מצאצאיו לעת צרה או זקנה, שם את אונו והונו על קרן הצבי. בהחלט יתכן שהכל ילך למישרין, אבל סביר יותר שמשהו ישתבש בדרך. מנקודת מבט של השקעות אפשר לומר שהבאת ילדים לעולם וגידולם נושאים בחובם סיכון רב ממדי עם תשואה לא מובטחת.

בדיחות של הורים שלא רוצים ילדים

אל-הוריים (מבחירה) הפכו בצפון אמריקה מתופעה שולית לנפוצה ובמקרים רבים אף מושא לקנאה, במיוחד להורים שהתאכזבו מילדיהם לאחר שבגרו. מצב מוזר זה הוליד (לא יכולתי להתאפק) גל בדיחות הנעות על כל הטווח שבין רחמים לשמחה לאיד. הנה כמה מהן:

היא:  אתה רוצה שנעשה ילד?

הוא:  לא. לא אוכל לשאת את הבכי הבלתי נגמר.

היא:  אל תגזים, תינוקות לא בוכים כל הזמן.

הוא:  התכוונתי אלי.

ילד מבקש מהוריו שיביאו לו אח או אחות. "השתגעת," הם עונים לו, "גם כבן יחיד אתה לא חביב עלינו. אתה עוד רוצה תחרות?"

אין אמצעי מניעה יעיל יותר מצליל הבוקע מגרונו של ילד צורח.

ילד:  אמא, אני מאומץ?

אמא:  עוד לא חמודי, אבל כבר פרסמנו מודעה.

להסתובב בחוץ בשלוש בבוקר עם מוסיקה רכה באוזניות, זה לא נורמלי, אלא אם אתה הורה.

לבסוף

רבים רואים בהתכווצות אוכלוסייה דבר שלילי, בעיקר מסיבות כלכליות. אני לעומת זאת סבור, שזו התפתחות חיובית ביותר. מחירי הדיור ירדו, אפשר יהיה לסלול פחות כבישים ולבנות פחות בתים ובתי ספר. כדור הארץ במיוחד יודה לנו מקרב לב אם נפחית את זיהום האוויר וניצול הסביבה.