כמו תמיד

תאריך עדכון אחרון: יולי 5, 2024  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

רעיון טוב על סטרואידים הופך לרעיון נורא  /  מורגן האוסל

הרבה שנים עברו מאז קראתי ספר נייר ואף יותר שנים עברו מאז שקניתי אחד. כמאמין מושבע שגן עדן הוא בעצם ספרייה גדולה, החלטתי לפני כמה שבועות לנסות ולשחזר את הרגשתי כילד בעת שקיבלתי ספר חדש, ובהזדמנות ראשונה עשיתי זאת (ונפרדתי בלי צער מארבעים דולר). אני יודע שאחרי קריאה אחת, יעבור הספר כלאחר כבוד למדף כלשהו ויעלה אבק, עד שאתן אותו למישהו אם ישחק לי המזל, או שאאלץ בלב דואב לזרוק אותו לתיבת המיחזור.

את ההקדמה לספרו 'כמו תמיד' פותח האוסל בדוגמה צולעת במקצת כדי להראות שיש דברים שאינם משתנים עם הזמן: וורן באפט וחבר נוסעים במכונית ברחובות אומהה. השנה 2009 והם רואים עסקים סגורים בכל רחבי העיר. "איך נצא מהמשבר הזה?" מקונן החבר, ובאפט עונה בשאלה, "האם אתה יודע איזה חטיף שוקולד היה הכי פופולרי ב- 1962?", "לא" עונה החבר. "סניקרס" מגלה לו באפט וממשיך, "האם אתה יודע איזה חטיף שוקולד הכי פופולרי היום?" "לא" עונה החבר. "סניקרס" אומר באפט. זו לכאורה הוכחה לכך שיש דברים שאינם משתנים עם השנים.

דוגמה נוספת שהאוסל מביא קשורה לציטוט של ג'ף בזוס "יותר משאכפת לי מה ישתנה בעוד עשר שנים, אני מתעניין במה לא ישתנה בעוד עשר שנים, כדי שאפנה לשם את המשאבים הדרושים. לדוגמה, אני לא יכול לדמיין עתיד שבו לקוחות לא ירצו מחירים נמוכים ומשלוח מהיר". אני יכול להעיד מניסיוני שבזוס צודק לגמרי. רק בשבוע שעבר התקלקל אחד מגלאי העשן בביתי. מחירו בחברה המשווקת עומד על יותר מ- $300, באמזון $70 (כולל מס). פחות מיום לאחר ההזמנה הגיעה החבילה וחצי שעה אחר כך הגלאי כבר היה מותקן במקומו. כמובן, יש גם מקרים הפוכים שבהם אמזון היא האפשרות הפחות טובה.

דוגמאות אלו ואחרות עוררו את סקרנותו של האוסל לגבי "מה שהיה נכון לפני 500 שנה, נכון היום, וימשיך להיות נכון גם בעוד 500 שנה". התוצאה: ספר חביב, שטחי, וקל לקריאה שבו 23 סיפורים קצרים שנועדו 'להוכיח' את תזת המחבר – לא הכל משתנה עם הזמן. יש גם דברים קבועים.

סיפור ראשון:   על חוט השערה

מוטו:   אם אתה יודע איפה היינו, תבחין שאין לנו מושג לאן אנו הולכים

על סמך ניסיונו האישי ועל סמך סיפורים מהעבר, האוסל מגיע למסקנה שמאורעות אקראיים מעצבים לא רק את גורלו של כל פרט, אלא את ההיסטוריה כולה. לגבי עצמו הוא מספר על תחביב הסקי שלו כילד וכנער. יחד עם שני חבריו הטובים, הם היו גולשים בכל מקום אפשרי כולל במקומות מסוכנים. לאחר אחד האימונים רצו שני חבריו להמשיך לגלוש במדרון אסור, והפעם בניגוד לאלף פעמים קודמות, הוא לא הצטרף אליהם וכתוצאה מכך ניצלו חייו. מפולת שלגים עזה קברה את שני החברים ועבר יום שלם עד שכוחות הצלה חילצו את גופותיהם.

האוסל מגיע למסקנה הלא מהפכנית שאי אפשר לדעת מה יילד יום.

נדמה לי שלגרים בישראל לא צריך להסביר את הרעיון; הם חיים אותו יום-יום. הפעם האחרונה הייתה השביעי באוקטובר הנורא. אמנם קשה להשוות ריקבון ממשלתי רב שנים ואימפוטנציה צבאית פושעת לשני בני נוער קלי דעת הגולשים במדרון אסור, אבל מלבד זאת מרכיבי האסון דומים:  סכנת מוות פוטנציאלית  ←  אזהרות  ←  ידיעה מוקדמת  ←  התעלמות  ←  אסון  ←  תוצאה טראגית ובלתי הפיכה.

דוגמאותיו ממאורעות היסטוריים מהדהדות וריאציות על 'משק כנפי פרפר בצד אחד של העולם שיכול לגרום (או למנוע) סערת ברקים בקצהו השני', ובעדינות אפשר לקבוע שהן פחות משכנעות.

סיפור שני:   סיכון זה מה שאינך רואה

מוטו:   אנחנו טובים מאד בחיזוי העתיד, מלבד הפתעות – שנוטות להיות הדבר היחיד שחשוב

זוהי גרסה למשפט מפורסם של היועץ הפיננסי קארל ריצ'רדס: "סיכון הוא מה שנשאר אחרי שחשבת שכבר לקחת הכל בחשבון". למעט השעשוע המחשבתי, עדיין תלויה ועומדת השאלה, איך התובנה הזו יכולה לעזור למישהו בחיים?

צריך גם להזכיר שיש סיכונים לא מעטים שדווקא ניתנים לחיזוי (ברבורים לבנים), אבל אין זה מעשי להתכונן לכולם.

…

סיפור עשירי:   כאשר הקסם קורה

מוטו:   לחץ ממקד את תשומת הלב בדרכים שזמנים טובים אינם יכולים

האוסל סבור שעתות חירום גורמות לריכוז מאמץ, שמניב תוצאות טובות מהרגיל כאשר הכל רגוע. למרות ההיגיון שבטיעון שלו, המציאות מוכיחה שעל כל דוגמה תומכת אפשר למצוא דוגמה סותרת. אלא שהאוסל אפילו מקל על הקורא בכך שהדוגמאות שהוא עצמו מביא אינן מוצלחות. הנה שתיים מהן:

1. המערכת הצבאית מפתחת וממציאה כי היא כל הזמן בלחץ. זה כמובן לא נכון. הסיבה העיקרית שיש כל כך הרבה המצאות ופיתוחים במערכות צבאיות, היא תקציבי ענק וכוח אדם לא מוגבל.
2. המשבר הכלכלי בשנות השלושים וחוק הניו דיל אכן האיצו את פיתוח רשת החשמל והעלו את תפוקת התעשייה, אבל קשה לראות בפתיחת הסופרמרקט הראשון או המצאת המכבסה האוטומטית (laundromat) את פסגת היצירתיות האנושית.

בטיעון נגדי אפשר לומר שבעשור שנות התשעים לא היה לחץ בטחוני ולא משבר כלכלי, ולמרות זאת הוא היה פורה בצורה יוצאת דופן. הן בגלל הפופולריות הגואה של המחשב האישי והן בגלל הולדת האינטרנט. נראה שהאוסל ירה קודם את החץ ואחר כך רץ לצייר סביבו את המטרה.

…

סיפור אחרון:   פצעים מחלימים, צלקות נשארות

מוטו:   מה חווית שאני לא, וגורם לך להאמין במה שאתה עושה? והאם אחשוב כמוך אם אחווה מה שאתה חווית?

האוסל מסיים את הספר בנימה פייסנית וטוען שחוסר הסכמה נובע בעיקר משתי סיבות:

1. אנשים שבאו מרקע שונה חושבים ומתנהגים בצורה אחרת. כאן צריך להעיר שמחקרים ארוכי שנים הוכיחו שגם בין תאומים שגדלו באותו בית יש לפעמים אי הסכמות מרות.
2. אנשים שעברו חוויה קשה משנים את דעתם והתנהגותם. למשל, אנשים שחוו מוראות מלחמה הפסיקו להאמין באלוהים.

סיבות אלו, לדעתו, גורמות לכך שאנשים לא מסכימים ביניהם. כדי לצאת ידי חובה מודה האוסל שגם "אנוכיות, טיפשות, בורות, ועיוורון" מביאים לחוסר הסכמה. אני הייתי מוסיף לרשימה גם דעות קדומות ורוע.

לבסוף

מאד נהניתי מקריאה בספר נייר, ואני חושב שכל בומר מרגיש צורך לעשות זאת מידי פעם. עם זאת אני מודה שהקריאה בספר דיגיטלי נוחה יותר, במיוחד בגלל פונקציית החיפוש והיכולת לקפוץ לפרק או דפים מסוימים בנקישת אצבע או קליק על כפתור העכבר. יתרונות נוספים: ספר דיגיטלי לא תופס מקום וקל יותר להעבירו ממקום למקום.

האוסל מבטיח ולא מקיים

'כמו תמיד' אמנם נעים לקריאה, אפילו משעשע לפרקים, אלא שאני לפחות ציפיתי להארה שלא הגיעה לגבי "דברים שלא ישתנו גם אם נחיה באלף מציאויות שונות". רוב הסיפורים מתארים את האופי האנושי על צדדיו השונים. פה ושם גרסאות כיסוי לכוחה של אקראיות או עצות לחיים טובים יותר. בניגוד לדבריו בהקדמה אני בספק אם יש בספר ולו תובנה מעשית אחת. האם יש ביקום קורא שמוכן להנמיך ציפיות כדי להיות מאושר (סיפור שלישי)?

בניגוד לדייב צ'ילטון שספרו הספר האמיד חוזר היווה שיפור ניכר לעומת 'הספר האמיד', הרי שמורגן האוסל נתקע באותה דיוטה שבה נמצא ספרו הקודם הפסיכולוגיה של כסף. אותה יומרנות. אותה חפיפניקיות.