זיכרונות

תאריך עדכון אחרון: דצמבר 20, 2024  /  קטגוריה: הגירה

חיינו הם סכום ההתנסויות בחיינו  /  אלברט קמוס

מי שקרא את פרק ה'אודות' בבלוג יודע שאת ההשראה לכתוב אותו קיבלתי מבלוג בשם 'הסולידית', שכותבת אותו עד היום דורין הרטמן (שם עט). בפוסט האחרון היא חושפת (רבע) טפח מדעותיה על המצב בארץ ואיך המציאות העגומה השפיעה על האופן שבו היא משקיעה עכשיו. זה הזכיר לי שגם אני כאשר הייתי בגילה (40) הגעתי לתובנות דומות, אם כי לא ידעתי אז דבר על השקעות.

כאשר היא כותבת, "החברה בה אני חיה עברה ועוברת תהליכים עגומים – כמו הפוליטיזציה של האמונה, הארדואניזציה של השלטון, הפלסטיניזציה של נאמניו, ומלחמת הנקם הרב זרועית שמנוהלת נגד המסד המכונן של מדינת ישראל," אני שומע את עצמי אומר זאת לחבריי במילים שונות לפני 25 שנים. איך אומר זאת בעדינות, התגובות שקיבלתי אז היו אוהדות, אך לא מעודדות. בהדרגה הבנתי שאני קול קורא במדבר. לפעמים אני תוהה בליבי מה הם חושבים היום.

וכאשר היא כותבת, "התוצאה של כל אלה היא שהתחלתי לאמץ חשיבה 'חירומית' ביחס לעתיד כאן, כחלק ממיעוט חילוני-מערבי מתגונן במדינה שהולכת ונטמעת במדבר הנחשל שעוטף אותה,"… או על "ריסוק יזום של החומות החוצצות בין הווילה לג'ונגל," זהו בדיוק, אבל בדיוק אותו הלך מחשבה שהיה לי אי שם בסוף שנות התשעים, אפילו שאז אהוד ברק עוד לא טבע את הביטוי 'ווילה בג'ונגל'.

חולשת החילונים

נושא שדורין כלל אינה מתייחסת אליו הוא חולשת המחנה שאמור היה להתנגד – בין אם באופן פסיבי או אקטיבי – לכוחות האופל. אין זה משהו חדש. כבר בזמני ניכרו הרפיון והפיצול במחנה החילוני. אחד קורא לעצמו 'ליברל' (מושג אמורפי), השני מתעקש שהוא קודם כל 'ציוני' (קשה להבין מה שייך ציוני לחילוני), שלישי קובע שהוא 'שמאלני-חילוני', רביעי 'חילוני-דמוקרט', וכך הלאה. כל זה לא היה נורא אם הם היו מצליחים (כמו יריביהם) למצוא מכנה משותף מספיק רחב לשיתוף פעולה, אך זה לא קרה, וכנראה שכבר לא יקרה.

אם אני זוכר נכון (בכל זאת, עברו מאז כל כך הרבה שנים), זה היה הקש שגרם לי להגר בבהילות מישראל, ובכך לתרום בעקיפין לאימפוטנציה החילונית. אלא שאין זה הכל, בטורונטו גיליתי עוד המון 'תורמים' זעירים כמוני שעזיבתם יצרה אפקט דומינו הרסני, שאת תוצאותיו ניתן לראות היום.

"אני לא מרגישה בנוח להחזיק נכס כמו אגרת חוב ממשלת ישראל לטווח של 30 שנה ומעלה"

ניסוח מעודן ומעורר פליאה, מפני שהרושם הכללי (שלי) מהפוסט שלה מעלה שנכון יותר היה לכתוב: אני לא מרגישה בנוח להחזיק נכס כמו אגרת חוב ממשלת ישראל לטווח של 30 דקות ומטה. במחשבה שניה יתכן שהיא כתבה זאת עם קריצה או שתיים.

"מינימליזם ויעילות עדיין קוסמים לי"

כמינימליסט חובב, הרבה לפני שדורין באה לאוויר העולם, אני יכול להעיד שזו גישה מופלאה אם לא מגזימים בה, אלא כמו כל רעיון שצריך ליישם, חשוב שכל אחד שרוצה בכך (וכנראה שאין הרבה כאלה) יבחר את הגוון שמתאים לו. לדוגמה, מעולם לא הגעתי וגם לא ניסיתי להגיע לשיאים של דורין, אבל תמיד הקפדתי על העיקרון של חוויות במקום חפצים, עוד לפני שידעתי שיש עיקרון כזה. זה לא קל עם בן / בת זוג בעל/ת השקפה שונה ועוד פחות מכך כאשר נכנסים גם ילדים לתמונה.

השקעה פסיבית – השקעה אקטיבית

"אני כבר לא משקיעה פסיבית טהרנית. פחות משליש מתיק ההשקעות שלי מושקע כיום בקרנות סל צוברות מחקות מדדי מניות גלובליים. במקום זה, אני משקיעה בעיקר במניות דיבידנד צפון-אמריקניות שלוקטו באופן אקטיבי (כן, כן) לפי קריטריונים של איכות וצמיחה".

בשוק ההון השקעה בקרן סל נחשבת כפסיבית. היא לא! קרנות הסל עצמן מחליפות מניות כמו שמחליפים גרביים. אפשר לשער שדווקא עכשיו כאשר הסולידית בוחרת (אוי, אוי, אוי) את החברות שבהן היא משקיעה, היא סוף סוף הגיעה לחוף מבטחים פסיבי.

אווילי 'להאשים' משקיעים פסיביים שבגלל בחירה של חברות, הם אינם באמת פסיביים. באותו אופן אפשר גם 'להאשים' משקיעים אקטיביים שבגלל שאינם מחליפים מניות כל יום, הם אינם באמת אקטיביים.

בשבחי האנונימיות

דורין הרטמן שמרה עד היום בהצלחה מעוררת השתאות על אנונימיות, ואני חושב שהיא עושה בחוכמה. אפשר להניח שמופעל עליה לחץ בלתי פוסק ברשתות החברתיות לחשוף את שמה האמיתי וכמה שיותר פרטים מחייה האישיים. צריך לקוות שהיא לא תתפתה לכך, אחרת היא תגלה מה שיודע כל קוסם מתחיל שחושף לקהל איך הוא מבצע טריק. כאשר מתפזר ערפל המסתורין, תמיד משתררת אכזבה (מה, זה הכל?) קלה. זה לבטח יקרה גם כאן, אפילו אם היא תתגלה כשילוב קסום של וורן באפט וטיילור סוויפט.

לבסוף

יש משהו קבוע בבלוג הסולידית. חשיפה של פרטים אישיים נעשית במשורה ותמיד לאחר מעשה. לפעמים זמן רב לאחר מעשה. לכן כאשר דורין כותבת על הכנותיה לזמן חירום,

"משאירה מזומן נזיל מחוץ לבורסה. וגם קצת בבית. ועושה ספורט, כי מי יודע מתי אצטרך לרוץ כמה ק"מ טובים עם הילד על הידיים. משתדלת לאכול נכון. עושה ביטוח חיים וביטוח בריאות וביטוח מחלות קשות לילד, שיהיה. מוודאת שיש בבית תאורת חירום ומטפה וערכת עזרה ראשונה ואיזה נשק מאולתר. דואגת לדרכון זר לכל המשפחה. ממשיכה לפתח ולרכוש מיומנויות שונות שיאפשרו לי לחיות על מעט ובתרחישי קיצון. שומרת תוכניות גיבוי וגיבוי לגיבוי".

אני שואל את עצמי אם יגיע רגע שבו היא אכן תשתמש בדרכונים הזרים, למרות שבעבר היא שללה זאת מכל וכל. אם זה אכן יקרה, נשמע על כך רק אחרי שהיא ומשפחתה כבר יתבססו במדינה אחרת.