מה קנדים מקבלים כמובן מאליו

תאריך עדכון אחרון: ינואר 31, 2025  /  קטגוריה: דעות

אנשים דווקא לומדים מההיסטוריה, אבל את השיעור הלא נכון  /  לא ידוע

לאנשים שנולדו בקנדה ואף פעם לא חיו בשום מקום אחר, אין מושג שהחיים יכולים להיראות לגמרי אחרת. אני לא מדבר על אזורים מוכי מלחמות, מחלות, רעב, ושאר צרות הנוטות לקצר את חייהם של מי שאיתרע מזלם להימצא באותם מקומות. אני מתכוון לדברים 'רכים' בהרבה, שאינם זוכים לכותרות וכולם מקבלים אותם כמובנים מאליהם. כמו למשל איך המדינה מארגנת את מוסדותיה באופן שיאפשר חופש מרבי לפרט, בלי להידרדר לאנרכיה.

אני יכול לשלוף כרגע מהשרוול עשרה נושאים בדרגת חשיבות עליונה שקנדים צריכים להודות עליהם כל יום מחדש.

1. חופש מדת

המדינות הנעימות ביותר לחיות בהן, ולא פלא שרוב המהגרים מנסים להידחק דווקא אליהן, הן אלו ששורר בהן חופש מדת. כולם מרוויחים מכך, אך נשים ומיעוטים יותר מהשאר. איכשהו כל הדתות, מי יותר ומי פחות, דוחקות נשים למקום משני או ממש מתעללות בהן. כבר מזמן חצי עולם הבין, שדת יכולה להתקיים במסגרת דמוקרטית, אך לא להיפך. דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים במסגרת של דת. 'תודה לאל' שקנדה אינה מממנת את השואפים להחריבה מבפנים.

כאשר היגרתי לקנדה לפני למעלה מעשרים שנה, 16% מאוכלוסייתה הצהירו במפקד האוכלוסין שהם חסרי דת. כנסיות קטנות שהיו מפוזרות ברחבי העיר ניסו בלי הצלחה יתרה לפתות נשמות טועות להצטרף אליהן. היום (הייתי מוסיף "בעזרת השם") המצב טוב בהרבה כאשר שליש מהאוכלוסייה מצהירים שאין להם קשר לדת כלשהי. ואכן רוב הכנסיות הקטנות התאדו או התאחדו עם אחרות. ככה זה כשאין לעסק מספיק לקוחות.

עם זאת יש עסק דת אחד שאינו מושפע מכך שאין לו מספיק לקוחות וזהו בית חב"ד המיועד לישראלים. מסתבר שבתי חב"ד סמוכים על שולחן תקציב מדינת ישראל, הלהוטה להזכיר לעוזבים אותה למה לא כדאי להם לחזור. לא אלאה את הקוראים בתיאור המסיונריות של חב"ד שעולה בכוח המצאתה על 'עדי יהווה' ודומיהם. חבל רק שכל הפעילות הזו ממומנת על ידי משלמי מיסים חילונים מישראל.

2. שיטת הבחירות

אין שום דבר חדשני בבחירות אזוריות הנהוגות בקנדה. להיפך, זו שיטה משופשפת ומשומשת שבה המדינה מחולקת למחוזות, והאזרחים (לתושבי קבע אין זכות בחירה) בכל מחוז בוחרים את נציגם לעירייה, לפרלמנט המקומי, או לפרלמנט הארצי. בדרך כלל אך לא תמיד, כל נבחר שייך למפלגה כלשהי, וזו שיש לה הכי הרבה נציגים בוחרת מתוכה את ראש הרשות. כך שאפילו ראש הממשלה צריך קודם להיבחר באזור שלו.

בשפה עממית נקראת השיטה “first-past-the-post” או בתרגום לא מדויק לעברית "המנצח לוקח הכל" – בלי משא ומתן קואליציוני לפני ואחרי הבחירות.

האם זו השיטה הטובה מכולן? אין לי מושג, אבל היא מתאימה לציבור הקנדי. מספר המפלגות בפרלמנטים מצומצם ויש קשר ברור בין הבוחר לנבחר. לדוגמה, פעם בשבועיים בערך אני מקבל באימייל דו"ח ארכני – שכולל טקסט, תמונות, ווידאו – מהנציגה בפרלמנט הארצי שהצבעתי עבורה, ובו היא מפרטת את פעולותיה (ומבקשת תרומה) ומגלה 'סודות' מרצפת הפרלמנט. הקשר איתה דו-כיווני ואני יכול להביע את דעתי על נאומיה. אם הנושא שולי, מישהו מעוזריה יענה. אם הנושא עקרוני, היא עצמה תהיה חתומה על התשובה.

3. מערכת בריאות ציבורית

ישנם תחומים רבים, לדוגמה ביטחון לאומי, שבהם קפיטליזם כושל באופן מחפיר. אחד הבולטים שבהם היא מערכת הבריאות. שוב ושוב הוכח שמערכת בריאות פרטית היא יקרה להחריד והתוצאות שהיא משיגה בינוניות להפליא. כל שצריך הוא להביט דרומה ולראות את הכישלון הסופר-יקר של ארה"ב שכבר עשור יורדת בה תוחלת החיים, בעיקר בגלל מערכת (חוסר) הבריאות, שמנוהלת שם על ידי חברות ביטוח.

בקנדה מערכת הבריאות ציבורית ולמרות שהיא לא מושלמת ולא לגמרי בחינם, הרי התוצאות שהיא משיגה טובות בהרבה מאלו של השכנה מדרום ובפחות מחצי מחיר. זה מזכיר לי את הבדיחה הבאה:  ילד שואל את אימו:  מה זה קנדי?  האם:  זהו צפון אמריקאי לא חמוש, שיש לו ביטוח בריאות ותוחלת חיים ארוכה יותר.

בשיחה אתמול עם קרוב משפחה לא מרוצה התברר לי כי בישראל שבה לכאורה מערכת הבריאות ציבורית, מוטל על האזרחים 'מס בריאות', כלומר הממשלה פועלת גם כחברת ביטוח. בנוסף חוסר האמון בה כל כך עמוק, שכל אדם שני קונה גם ביטוח בריאות פרטי.

4. פטור משירות צבאי

בחיים לא מספיק שיש שכל, אינטליגנציה רגשית, ועוד שלל תכונות חיוביות; צריך גם מזל, ולקנדה יש טונות ממנו. במקום הראשון הייתי ממקם חוסר באויבים חיצוניים. הגבול היבשתי (מדרום וממערב) עם ארה"ב אינו מהווה סכנה קיומית וכך גם הגבול הימי ממזרח עם גרינלנד. זו הסיבה שקנדה יכולה לוותר על שירות חובה ולכאורה להסתפק בצבא מקצועי קטן שמשימתו העיקרית היא 'חיל שלום' (peacekeeping) במקומות שונים בעולם.

אלא שקנדה גם חברה בברית נאט"ו, שבה כל החברות התחייבו להשקיע 2% מהתוצר הלאומי הגולמי שלהן בחיזוק הצבא ושמירת כשירותו. קנדה רחוקה מאד מעמידה בשתי המשימות ומשקיעה בצבא בקושי 1.4% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה (לפי האגדות, נשים בחוג סריגה של דיור מוגן משאירות באבק את לוחמי הקומנדו הקנדי בתחרות ריצה עם חגור מלא). למעשה עד הפלישה הרוסית לאוקראינה רק שש מדינות (מתוך 31) עמדו ביעד של 2%, אך לאחר הפלישה כבר 23 מדינות עומדות ביעד וחלקן משקיעות אף יותר מהמינימום הנדרש.

5. הקירבה לארה"ב

למרות חסרונות רבים, לדוגמה

• הסתננות של פושעים ומהגרים לא חוקיים.
• הברחות של נשק וסמים.

הקירבה לענק הדרומי מועילה לקנדה בעיקר בארבעה היבטים חשובים:

• ביטחוני (ראה סעיף 4).  למעשה אלמלא החברות בברית נאט"ו, קנדה הייתה יכולה לוותר לגמרי על צבא ולהסתפק במשטרה ומשמר גבול.
• מסחרי.  שפה משותפת וחוקים דומים מקלים אף יותר על סחר חופשי.
• מציאת עבודה.  קל יותר לקבל ויזת TN ו- 1-L מאשר H-1B.
• תיירות.  כמו ציפורים, קנדים רבים נודדים כל חורף למדינות הדרום בארה"ב. כיום מספרם נאמד ביותר ממיליון ונמצא במגמת עליה.

כמו בכהונה הקודמת, טראמפ יעשה כמיטב יכולתו כדי לחבל ביחסים בין שתי המדינות, אבל אפשר לקוות שהכישלונר המתמיד לא יסטה גם הפעם מהאימפוטנטיות הטבועה בו והדבר לא יעלה בידו.

משפיל ומדכא לומר זאת, אך בחירתו של טראמפ זירזה השבת חטופים (עשרה עד כה וחמישה תאילנדים). אמנם הוא בסך הכל דרך קצת על ראש הנחש בירושלים – מה שביידן העדין לא עשה – וכך הסכם (אמנם איום ונורא) שהיה תלוי ועומד במשך שנה יצא סוף סוף לדרך. נחזיק אצבעות שגם האחרים יוחזרו.

6. אוצרות טבע

במשאל בקרב סטודנטים בארה"ב, הם התבקשו לדרג את התכונות החשובות ביותר לדעתם להצלחה בחיים. במקום השלישי הוזכרו תכונות אישיות כמו חוכמה, בריאות, יכולת דיבור בפני קהל, וכדומה. במקום השני, קשרים עם אנשים רבי השפעה, ובמקום הראשון בהפרש ניכר מהשאר: להיוולד להורים עשירים.

קנדה נולדה להורים עשירים.

אוצרות הטבע הרבים שלה כמו גז, פחם, נפט, ברזל, זהב, ניקל, נחושת, אורניום, אשלג, עץ, שפע של מים, ושטח גדול מבטיחים שהמדינה תוכל לשאת על גבה במאה השנים הקרובות את הקצבאות הנדיבות, את דור הבייבי בום המזדקן, את מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות, ועדיין לשמור על רמת מס ממוצעת בין מדינות ה- G7.

7. חוקה

חוקת קנדה נחשבת למתקדמת ביותר מבין המדינות המפותחות. למעשה לא מעט טוענים שהיא מתקדמת מדי ובמסגרתה קשה להילחם בפשע וטרור. הגרסה הראשונה של החוקה נכתבה בעת קום המדינה (1867) והגרסה המודרנית, שכוללת גם את הפרק על זכויות וחרויות האזרח (The Charter of Rights and Freedoms), נכתבה ב- 1982. מאז החוקה עודכנה עוד כתריסר פעמים, אבל שני ניסיונות לשנותה נכשלו.

חוקה היא נדבך יסודי בהגבלת כוח השילטון. בלעדיה קל יותר לרוב רגעי לשנות את אופי המדינה ואת חוקי הבחירות, כך שמעשית לא ניתן יהיה להחליף את השילטון.

8. רמת השוויוניות בחלוקת ההכנסות במדינה

למרות הקירבה לארה"ב והזליגה המתמדת ממנה של סגידה לכסף, הרי שקנדה עדיין שוויונית בהרבה לעומתה (או לעומת ישראל). המדד שלפיו נמדד אי השוויון נקרא ג'יני (Gini) והוא מספר בין 0 ל- 1 (או בין 0 ל- 100 אם נמדד באחוזים). מקדם אפס פירושו שוויון מושלם, דהיינו שלכולם אותה הכנסה; ואילו מקדם 1 פירושו אי-שוויון מוחלט, דהיינו שאדם אחד מרוויח הכל ולכל השאר אין כלל הכנסה.

כמובן שתמיד יהיה אי שוויון בהכנסות, אבל בנוסף לכשרון, חריצות, ומזל, יש עוד כמה סיבות לכך כמו שינויים טכנולוגיים, שחיתות, גלובליזציה, ירידת קרנם של האיגודים המקצועיים, ושחיקה מתמשכת בשכר מינימום.

עשרת השמות הבאים: ג'ף בזוס, אילון מאסק, מארק צוקרברג, סרגיי ברין, לארי פייג', לארי אליסון, וורן באפט, סטיב באלמר, ביל גייטס, ומייקל בלומברג, שהונם הפרטי המשותף עולה על טריליון וחצי (1,500,000,000,000) דולר אמריקאי, מדגימים היטב למה אי השוויון בארה"ב מרקיע שחקים.

9. יציבות פוליטית

לפחות על פני השטח הפוליטיקה הקנדית פחות יצרית מזו האמריקאית או הישראלית; ונראה שהציבור הקנדי חסין יותר למכונות רעל. בתום עשר שנים שהליברלים בשלטון, הם כנראה יוחלפו על ידי השמרנים שיזכו בתחילה לפופולריות רבה, שלאחר מכן תדעך. לאחר שתי כהונות הליברלים ישובו לתמונה, וחוזר חלילה. פיהוק. בדעת הקהל הנוכחית אין סיכוי שייבחר בקנדה מוטנט כמו טראמפ.

במיוחד לאור המתרחש בארה"ב בשנים האחרונות, אין לדעת מה יקרה פה בעתיד, אבל האוכלוסייה ההטרוגנית, שיטת הבחירות (ראה סעיף 2), והמנגנונים הפוליטיים הקיימים הצליחו עד היום לסנן החוצה את רוב המטורללים והמסוכנים.

10. מערכת הגירה

עד לפני כמה שנים הייתה מערכת ההגירה של קנדה בין הטובות בעולם ואז התחילה הממשלה לעקוף אותה מכל כיוון אפשרי. נכון שעקב ביקורת ציבורית נוקבת הקצב הואט בהרבה, וקוצץ מספר אישורי העבודה והלימודים, כמו גם מספר תושבי הקבע החדשים ואיחוד משפחות. אלא שהנזק כבר נעשה ומי שהצליח להיכנס, לא בקלות ייצא.

הממשלה חדשה שתיבחר השנה תצטרך להחזיר לשפיות את מערכת ההגירה לפי הכלל של קירות גבוהים ושערים צרים.

לבסוף

אני עוד זוכר את הימים שקנדה שמרה על פרופיל נמוך ולא הוזכרה בכלי התקשורת העולמיים. זה התחיל להשתנות בתקופת כהונתו של ראש הממשלה סטיבן הרפר (2014 – 2006) שהיה (ועדיין) דמות מרשימה. הבחירה לראשות הממשלה בג'סטין טרודו ('דוגמן' בעל ייחוס יוצא דופן) החריפה את מגמת החשיפה של קנדה על הבמה העולמית.

צריך להוסיף שגם טרודו האב העלה את קנדה על המפה, אבל באותם ימים לא היו רשתות (אנטי) חברתיות, אינטרנט, או אפילו מחשבים אישיים, ובאופן כללי תקשורת ההמונים הייתה מנוונת.

הפיכת קנדה למדינה חשובה היא שגיאה מצערת. האופי הקנדי – אם יש דבר כזה – אינו מתאים לרעש וצלצולים החביבים על האמריקאים, ובוודאי שאינו מתאים לתפקד כשוטר עולמי. עכשיו שטראמפ שואב את כל החמצן בחדר, יש לקנדה הזדמנות לחזור ולהיות פרבר צפוני מנומנם של הענק מדרום. זה יעשה לה רק טוב.