בלתי רגיל – חלק ראשון

תאריך עדכון אחרון: אוקטובר 31, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

העבר אף פעם לא מת. למעשה הוא אפילו לא עבר  /  וויליאם פוקנר

הספרון הקטן בעל השם המוזר לא יימצא בחנויות הספרים ואין לו זכר על האינטרנט. המחברת הדפיסה מספר קטן של עותקים בהוצאה פרטית, שחולקו לבני משפחה וחברים. כמי שחוטא בכתיבה בעצמו רציתי מאד לקרוא את הספר בגלל שלוש סיבות:

• הייתה לי הזדמנות לראיין (בעברית) את המחברת, ולברר את הסיבות שהיא כתבה אותו.
• כותרת המשנה סקרנה אותי. רציתי לדעת למה היא הגדירה את עצמה כיהודייה בעל כורחה?
• מהתקציר על גבי הכריכה הבנתי שהעלילה מתרחשת בעיקר בישראל ובקנדה – שני מקומות שיש לי היכרות מסוימת איתם ודעה מוצקה עליהם.

בעמוד האחרון של הספר מופיעה התנצלות שאף היא עוררה את סקרנותי, וכך כתוב,

"מאת המחברת:

כך אני זוכרת את כל האירועים – היסטוריים ואישיים – המוזכרים בדפים אלה. למעט דפדוף באלבומי התמונות הרבים שלנו בעת הכתיבה, לא ערכתי שום מחקר. אם יש אי דיוק בתאריכים, זמנים, מקומות או אנשים, אלו כמובן טעויות שלי. לא הייתה לי כוונה לגרום כאב או מבוכה לאיש. אני מתנצלת אם פגעתי במישהו בכך שהוזכר כאן או בגלל ששכחתי להזכירו. אני רוצה להודות…".

לאחר שקראתי את הספר יכולתי להבטיח נאמנה למחברת שכל האירועים ההיסטוריים אכן התרחשו בזמן שהיא תיארה. לגבי חוויות אישיות, כמובן שאיני יודע, אך לדעתי אין בו ולו בדל של אזכור שעלול לפגוע במישהו. בנוסף אם להיות קצת ציני, אזי במהדורה מצומצמת כל כך, כמה אנשים לדעתה בכלל קראו את הספר? לא הרבה וכנראה לא כל מי שקיבל אותו.

הספר אינו אלא יומן אישי שנכתב שנים רבות לאחר שהמאורעות המתוארים בו קרו. הוא בעליל מיועד לבני משפחה וחברים שמכירים את הדמויות הראשיות וכבר יודעים באופן כללי את קורות חייה של הגיבורה. לקורא אחר, כמוני למשל, נדרשו הבהרות פה ושם.

הפרקים הקצרים מקלים על הקריאה ומסודרים, למעט כמה חריגים, בסדר כרונולוגי. שמו של הפרק הראשון 'הבלש' אינו אלא הקדמה ליומן. הנה הוא במלואו, בתרגום חופשי שלי:

"הייתי צעירה. הוא היה נשוי. ומבוגר יותר. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושאני מיוחדת ויפה. כן, האמנתי לו. הייתי צעירה, נאיבית וכמעט תמימה…

עמדנו להיפגש במרכז העיר שבה הוא גר עם אשתו. פחדתי והתרגשתי בו זמנית. הבנתי שזה לא בסדר, אבל זה מה שהפך את זה למרגש יותר, כמו פרי אסור. הייתי עדיין בצבא והתגנבתי החוצה למשך אחר הצהריים והערב.

בהופעה מטופחת, כשלבי פועם מהר מהרגיל, התחלתי בהליכה ארוכה למקום המפגש שלנו.

היה זה ערב יפהפה של תחילת הקיץ. השמש שקעה. יכולתי לשמוע מוזיקה דרך חלונות פתוחים, ילדים צועקים ומשחקים בחצרות, אימהות קוראות להם להיכנס לארוחת ערב. הרחוב הארוך התפתל למטה. שורה של שיחים ירוקים הפרידה בין חצרות הבתים למדרכה. הרגשתי טוב. כל גופי עקצץ בציפייה לפגישה. התרכזתי בקולות הרחוב, ביופי של שעות הערב המוקדמות.

אני באמת לא יודעת מה גרם לי להסתובב ולהסתכל לאחור. לא רחוק הלך גבר, קרוב לשיחים. הוא לבש ז'קט חום ומיותר בערב החמים. איכשהו הוא נראה לא שייך. המשכתי ללכת ושוב העפתי מבט לאחור, והנה הוא שם, שומר על מרחק וקצב. הרגשתי ששערותיי סומרות. אלף מחשבות מפחידות התרוצצו במוחי. האטתי וכך גם הוא. היה כאן משהו מאוד לא בסדר.  מי הוא?  למה הוא עוקב אחרי?

עצרתי והסתכלתי לאחור. גם הוא עצר. המשכתי ללכת וגם הוא עשה זאת.  אלוהים אדירים! אלוהים אדירים!!! ממש פחדתי עכשיו. פתאום זה היכה בי: אשתו של האיש שלי שכרה בלש לעקוב אחרי! כן, זה חייב להיות זה. רק כדי לבחון את התיאוריה הזו הלכתי ועצרתי שוב והוא עשה את אותו הדבר. הסתכלתי לאחור ובאור האחרון של היום ראיתי פנים מפחידות, עדיין קרוב לשיחים. טיפות זיעה זלגו במורד גבי ויכולתי לשמוע ולהרגיש את פעימות ליבי.  מה לעשות?  מה לעשות?!!!

לא היו אז טלפונים סלולריים, לא הייתה דרך להזעיק עזרה. חוץ מזה, לא היה לי למי להתקשר. הרגשתי לגמרי לבד, מבוהלת, ומיוזעת, לא ידעתי מה לעשות. כל קולות הרחוב נעלמו. היינו רק אני והבלש.

ידעתי שאסור לי להוביל אותו למקום המפגש, אז בשבריר שנייה קיבלתי החלטה. הסתובבתי לאחור, נשמתי עמוקות והתחלתי ללכת לעבר העוקב. בנחישות מוטרפת הלכתי במעלה הרחוב, עיניי נעוצות בשלו, הדם זרם בגופי בקול רם כל כך עד שיכולתי לשמוע אותו באוזניי, בקושי נשמתי. הוא עצר כשראה אותי מתקרבת אליו. עוד כמה צעדים ואני אראה לו!  אני… אראה… לו!

לבסוף, היינו כמעט פנים אל פנים. רעדתי, מוכנה להתעמת אתו, כשהבלש חייך אלי בעדינות ופניו הזקנות (והלא מפחידות) אורו. הוא משך ברצועה וכלב קטן הופיע מתחת לשיחים מכשכש בזנבו. איש זקן מטייל עם כלבו הקטן והסקרן בערב קיץ מקסים…

בזמן שאני כותבת על זה, אני מנסה להבין מה גרם לי לרצות להתעמת עם האיש. כל חיי ניסיתי להימנע מעימותים. היו פעמים בודדות שהייתי אמיצה מספיק כדי להתמודד חזיתית עם בעיותיי. אני מניחה שזו הייתה אחת מהן.

דרך אגב, התחתנתי עם הגבר המבוגר (לא ה"בלש", השני).

כך הכל התחיל.

הערה

ארבעים ושש שנים חלפו מאז אותו ערב קסום בקיץ 1966 ועד פרסום הספר ולמרות זאת, אנה אינה נוקבת בשם העיר שבה גר הגבר המבוגר (כן, זה שהיא התחתנה אתו) ומשפחתו, שמא מישהו ייפגע.