בלתי רגיל – חלק שני

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 7, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

זה הקסם של לסכן הכול למען חלום שאף אחד מלבדך לא רואה  /  Million Dollar Baby (2004)

אמנם פרק ההקדמה החביב נגמר במילים "כך הכל התחיל," אבל בפרק הבא אנה דווקא מתחילה את סיפורה עשרים שנה קודם לכן בעת הולדתה בפולין רוויית הפוגרומים להורים, שבעור שיניהם ניצלו מהשואה. לאנה שני אחים צעירים ממנה והמשפחה עלתה לישראל ב- 1957, במסגרת מה שנקרא אז עליית גומולקה. הם רוססו ב- DDT, נשלחו למעברה, ולאחר שנה הצטרפו לקיבוץ אפיקים. דרך אגב, את הלינה המשותפת שרבים השמיצו, אנה דווקא זוכרת כ"הרפתקה נפלאה".

רבות התלבטתי איך לכתוב על הספר בלי לשקוע בפרטים ביוגרפיים רבים מדי, שמסיחים את הדעת מהסיפור העיקרי; ומצד שני לא להחמיץ את הסיבתיות והאקראיות בהשתלשלות המאורעות. החלטתי אפוא להתרכז בזווית אחת שלו – היחסים בין אנה ו"הגבר המבוגר" כפי שכינתה אותו בהקדמה, ולו הקדישה את הספר.

ההתחלה

מיום הקמתו, צה"ל משמש כמשרד השידוכים הגדול ביותר בישראל ואולי בעולם כולו. לא רק שהוא מפגיש צעירים וצעירות בתחילת דרכם לעצמאות, אלא שבלי להתכוון גם מעניק תנאי חממה להתפתחות היחסים ביניהם. כך, גם נפגשו אנה ואורי, וכך גם לבלבו היחסים ביניהם.

קפיצה בזמן לספטמבר 1966. קצינת הח"ן חנה ברודינגר פוסעת למשרד דהוי במשטרת מגידו כדי לתאם שימוש במטווח לחיילותיה. במשרד יושב סרן לא צעיר, שמציג את עצמו כ"אורי אורן" והוא עורך את הרישום הדרוש. חנה עוזבת את המשרד בלי להקדיש לכך מחשבה נוספת. גם כאשר אורי מבקר במטווח ומתכבד בקפה צבאי סמיך, חנה אינה מקדישה לו מחשבה שניה.

ערב אחד בהיותה קצינה תורנית, אורי בא לבקרה בבסיס. הפעם הוא כבר לא הסתיר את כוונותיו כלפיה. בניגוד גמור למה שאפשר לצפות, חנה נעתרת לחיזוריו, למרות שגילו היה כפול משלה והוא סיפר לה שהוא נשוי עם שני ילדים (אבל "לא יכול להפסיק לחשוב עליה…"). על כך היא כותבת בספר: "כן, הטריד אותי שהוא נשוי. זה היה בניגוד לצו מצפוני וערכיי, אבל איכשהו שכנעתי את עצמי שאיננו גורמים עוול לאיש".

במאמר מוסגר: ראיתי את תמונתו של אורי בגיל 40 והבנתי איך אנה בת ה- 20 התאהבה בו. הוא היה גבר נאה עם שיער בהיר ועיניים ירוקות, אתלטי, ונראה צעיר משנותיו.

עברה שנה (!) בטרם נודע לאשתו של אורי על היחסים ביניהם. בעצה אחת ועם הרבה עצב ודמעות, אנה ואורי החליטו להיפרד. על כך היא כותבת: "הייתה זו הפרידה הראשונה מיני רבות שלנו".

ואף על פי כן נוע תנוע

למרות ה'פרידה' הם המשיכו להתראות פה ושם. המלחמה (ששת הימים) לא שינתה דבר, ואנה אפילו חתמה שנה בשירות קבע כדי שיוכלו להיפגש לעיתים קרובות יותר. עוד שנה עברה לפני שהדבר נודע להוריה והם תבעו לפגוש את אורי. כצפוי, הפגישה לא עלתה יפה. הוריה תיעבו את אורי ממבט ראשון וראו בו קצין שחצן שהורס את חייה של בתם.

בלשון המעטה, אורי לא היה אהוד על כל מי שהכירו. הוא לא אהב אנשים ונהג להתווכח עם אלו שהוא נאלץ לשהות במחיצתם. בגלל שלא הכרתי אותו, הפכתי בלי כוונה למליץ יושר שלו באוזני אנה. טענתי שלרוע מזלו הוא נולד בהונגריה ב- 1926. מקום וזמן גרועים במיוחד להיוולד בהם, על אחת כמה וכמה אם אתה יהודי. הוא היה רק בן 14 כאשר פרצה המלחמה ואת שש השנים הבאות העבירו הוא, אימו, ואחותו בניסיון לשרוד תחת הכיבוש הנאצי. אביו נשלח למחנה ריכוז, שממנו לא חזר. לאחר מכן, הוא ניסה לעלות לישראל, אך אוניית המעפילים נעצרה על ידי הבריטים והוא גורש למחנה מעצר בקפריסין, שם בילה כשנתיים עד שהתאפשר לו להגיע לישראל.

עוד אפשר להניח שגם בארץ, בתקופה שלפני ואחרי קום המדינה, חייו לא היו סוגה בשושנים. מלבד קשיי שפה – והונגרית אינה דומה לאף שפה אחרת – ומנטליות זרה, הוא היה חייל בודד, שהקשר עם בני משפחתו (אם ואחות) בהונגריה ששרדו את השואה, היה מקוטע במקרה הטוב. גם העובדה שאת שלושים השנים הבאות הוא העביר בשירות צבאי לא הועילה להתבגרותו והתפתחותו הנפשית. לאור כל זאת, אני חושב שהיו נסיבות מקלות לכך שהוא נחשב 'אדם קשה' ולא היה אהוד על הבריות.

בינתיים אנה השתחררה מהצבא וחזרה לקיבוץ. היא כמובן המשיכה להיפגש עם אורי שחילק את חופשותיו הקצרות, פעם בשבוע או שבועיים, בינה ובין משפחתו. רגינה אמה, לא התכוונה לוותר בקלות. כך אנה מתארת זאת: "אמי בייאושה פנתה למזכירות הקיבוץ והתחננה שיצילו את הילדה מ'המצב' שאליו נקלעה". היו אלו זמנים אחרים, ורגינה מצאה שם אוזן קשבת. לאנה הם הציעו לבחור בין הדרכת נוער יהודי בארה"ב או יציאה ללימודים. באופן כזה, כך כולם קיוו, תוסח דעתה מאורי לכיוון מועיל יותר וה'בעיה' תיפתר.

מה כבר עלול להשתבש?

אנה שקלה את ארבע האפשרויות שעמדו לפניה: השתיים שהקיבוץ העלה בנדיבותו, או להמשיך בעבודתה המסעירה כאחראית על פינת החי, או לבקש העברה לעבודה אחרת, והחליטה… לעזוב את הקיבוץ. קראתי פעמיים את הפיסקה הזו בספר כדי להיות בטוח שהבנתי אותה נכון. "רציתי להחליט על עתידי בהתאם לצרכיי," היא כתבה. התעלומה אף גדלה כאשר מיד לאחר מכן היא מתארת את אהבתה והכרת התודה שלה לקיבוץ ואיך שתמיד האמינה שתהיה חלק ממנו.

כאשר שאלתי אותה אם במבט לאחור היא מצטערת על הצעד הזה, היא ענתה "לא, בזה אני בטוחה. הקיבוץ באותן שנים לא היה מקבל את אורי, ואורי עצמו אף פעם לא היה מסתגל לחיים שם". כלומר, היא ראתה את עתידה עם אורי, למרות ש'הנדוניה' שלו הסתכמה בשק גדוש צרות.

זה מזכיר לי שורה בסרט Million Dollar Baby (2004), שבה מנהל מכון הכושר (מורגן פרימן) אומר למאמנה של המתאגרפת (קלינט איסטווד), "זה הקסם של לסכן הכול למען חלום שאף אחד מלבדך לא רואה". בסרט החלום לא נגמר טוב לגיבורה (הילארי סוואנק).

הערה

שלוש שנים אחר כך (1971) שודרה בטלוויזיה עונה אחת של הדרמה 'חדווה ושלומיק' (על פי ספרו של אהרן מגד, 'חדווה ואני'), שתיארה את קורותיו של זוג צעיר העוזב את הקיבוץ כדי להגשים חלום של שלומיק בעיר הגדולה. בפרספקטיבה של חמישים שנה פלוס אפשר לומר שלמרות מגבלות טכניות ובימוי פושר, הסדרה עמדה במבחן הזמן.  האם ההחלטה של אנה לעזוב את הקיבוץ תעמוד במבחן הזמן?