בלתי רגיל – חלק שלישי

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 14, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

החיים הם כמו מלודיה יפהפייה, רק שהמילים מבולבלות  /  האנס כריסטיאן אנדרסן

לעזיבת הקיבוץ היו מספר השלכות מיידיות שספק אם אנה חשבה עליהן קודם. לדוגמה, שהיא יוצאת לדרך חדשה כאשר רק בגדיה לגופה וסכום קטן של כסף שהקיבוץ נתן לה תמורת ביטול חברותה בו. היו אלה ימים ש'בגידה' בדרך החיים הקיבוצית הייתה שניה רק ל'ירידה' מהארץ. בנוסף, פעם ראשונה שאנה נתקלה בצורך שעד אז היה זר לה והיא ידעה עליו רק משמועות – כסף.

אורי עזר לה לשכור דירה קטנה בחיפה והיא התחילה לחפש עבודה עם היסטוריית השכלה ותעסוקה שכללה שנת קבע בצבא ותו לא. היא כותבת שהיו שבועות שבהם הסתובבה רעבה עד שבטנה כאבה, אבל גאוותה לא הניחה לה לבקש עזרה מהוריה. זה מאשש את חשדי שלפחות שמץ מהחלטתה לעזוב את הקיבוץ נבע ממרד נעורים מאוחר. לבסוף אנה מצאה עבודה כמדריכת גדנ"ע בכמה בתי ספר תיכון ועם הזמן היא אפילו הצליחה לקנות לעצמה מזרון, שולחן, וכמה סירים.

בינתיים אורי המשיך 'לרקוד על שתי חתונות' וחילק את חופשותיו הקצרות בין משפחתו ואנה, עד שלאשתו נמאס מהסידור הזה והיא זרקה אותו מהבית. ככה אנה מתארת זאת: "יום אחד הופיע אורי בפתח דירתה כאשר כל חפציו הדלים צרורים בשמיכה צבאית ישנה". אם היא קיוותה שלפחות הוא יתחלק איתה בתשלום שכר הדירה, הייתה זו תקוות שווא. כל משכורתו עברה למשפחתו, והם נאלצו לחיות על שכרה הנמוך. "אבל," היא מוסיפה, "היינו יחד ומאוהבים וזה נחשב מאד". קרוב לששים שנה אחרי, קשה לי לדמיין שהיום אשה צעירה בישראל תסכים ל'סידור' כזה.

לאחר פרק זמן קצר, אורי ואשתו התגרשו, אלא שאורי לא יצא לחופשי. רגשות אשם רדפו אותו ובעיות משמעת חריפות של בנו אילצו אותו שוב לחלק את זמנו המועט בחופשותיו. רוב משכורתו המשיכה להגיע כדמי מזונות לחשבון הבנק של אשתו. בחזית אחרת, אנה נאלצה לנתק את קשריה עם חבריה בגלל שהפרש הגיל בין אורי לבינם (וכנראה גם אופיו הלא קל של אורי) לא אפשרו מפגש חברתי נעים ומעניין. הוריה נשארו עוינים לאורי, דבר שהמשיך להקשות על יחסיה איתם, וכך היא הגיעה למצב שכל חייה סבבו סביב אורי. "חייתי מסוף שבוע לסוף שבוע, ואני אפילו לא זוכרת את הזמן ביניהם".

ימים רבים חלפו, אך דבר לא השתפר. להיפך. כצפוי מתחים צצו ומריבות התחילו. "לא רציתי להודות, שאולי, רק אולי, הוריי צדקו," היא כותבת. היה זה אורי שהעלה את הרעיון לסיים את היחסים ביניהם "לטובתה". הוא הבין עד כמה לא הוגן כלפיה להמשיך ככה. "אהבנו אחד את השני, אבל היינו אומללים. האהבה כבר לא הספיקה". הייתה זו נקודת השפל העמוקה ביותר בחייה עד אז. בלי אורי, בלי חברים, יחסים מעורערים עם הוריה, ובלי מקצוע. דבר אחד היא ידעה לבטח, היא לא נשארת בדירה "כמו אשה נטושה".

ערב אחד העלה אורי את הרעיון שאנה תירשם לבית ספר לאחיות. הלימודים היו בתנאי פנימייה, וכך אנה תצוד שלוש ציפורים במכה: מגורים, חברה, ורכישת מקצוע. הרעיון היה מצוין, אבל שניהם לא שיערו עד כמה. אנה מעידה על עצמה שאף פעם לא חלמה להיות אחות, ובכל זאת, נרשמה להדסה ירושלים, עברה את הבחינות והתחילה את הפרק הבא בחייה. היה זה ארבע שנים בדיוק אחרי שנפגשה עם אורי לראשונה. הפעם, כך היא האמינה הפרידה ממנו היא לתמיד.

חודש אחר כך הגיע ערב ראש השנה. אנה שהרגישה חסרת בית (עקשנותה לא נתנה לה לנסוע להוריה בקיבוץ) תכננה לבלות את שלושת ימי החג בבית הספר, אלא שאז, כמו באגדות, הופיע לפתע אורי רכוב על ג'יפ צבאי ולקח אותה אליו לבסיס בתואנה שאיש מהם לא צריך לבלות את החג לבד. פחות מחודש אחרי שנפרדו, הם חזרו איש לזרועות רעהו.

אנה ואורי התחתנו בסוף השנה הראשונה ללימודיה. להפתעתה הוריה, עם כל הסתייגויותיהם, התנדבו לארגן את הטקס, שבו נכחו בני משפחה קרובים ומספר חברים של הוריה. היא נזכרת שאביה היה שקט כל הערב ואמה על כדורי הרגעה. לאחר החופה הם ערכו קבלת פנים במלון בטבריה ובו הם גם בילו את הלילה הראשון כזוג נשוי.

כן, זה "הגבר המבוגר" שאנה דיברה עליו בפרק הפתיחה.

סיכום ביניים

את ירח הדבש הקצר יחסית הם בילו באשקלון לפני שאנה חזרה לבית הספר ואורי לצבא. נישואיהם לא שינו דבר בחייהם. אורי היה מגיע לחופשה קצרה מבסיסו בצפון פעם בשבוע או שבועיים וכדי לראות את אנה הוא נאלץ להתגנב למעונות, מפני שחל איסור מוחלט על גברים להיכנס לשם. שותפתה לחדר עברה לישון במקום אחר כדי שאורי יוכל לבלות את הלילה עם אנה.

לא עבר זמן רב ואנה נוכחה לדעת שגם כאשה נשואה היא נאלצת להסתפק בשיירי אורי, דבר שגרם למתחים ביניהם. בנוסף, חסרון הכיס העיק עליה, לא היה לה בית, ויחסיה עם הוריה ידעו בעיקר מורדות. מצב רוחה היה ירוד כל כך עד שהיא החליטה לשים קץ לחייה. "הקירבה לבית החולים העניקה לי שפע של הזדמנויות," היא כותבת. למזלה, משובת נעורים כלשהי הסיחה לזמן קצר את דעתה ומנעה ממנה לעשות צעד שאין ממנו חזרה.

כך עברו השנתיים הבאות עד שאנה סיימה את לימודיה. במהלכן היא ראתה שהעבודה מתאימה לה והיא אפילו נהנתה ממשמרות לילה. היא מסיימת את הפרק הזה בקריאה מופתעת משהו, "אני עומדת להיות אחות אחרי הכל".