בלתי רגיל – חלק רביעי

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 21, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

האהבה עיוורת, אבל הנישואים פוקחים את העיניים  /  פולה דין

בסיום הלימודים אנה רצתה להישאר לעבוד, עכשיו כאחות מוסמכת, בבית החולים הדסה שם היא הרגישה בבית, אלא שאורי שירת ברמת הגולן והדרך משם לירושלים נמשכה זמן רב מדי יחסית לחופשותיו הקצרות. אנה ויתרה פעם נוספת על רצונה כדי לתת סיכוי טוב יותר לנישואיהם המגמגמים. היא הגישה בקשה לבית החולים בנהריה והתקבלה לעבודה בחדר מיון.

למתבונן מן הצד אין ספק שאורי אהב מאד את אנה, אולי אפילו עד כדי אובססיה; אלא שהיה לו מעט כל כך להציע לה. שירותו הצבאי בבסיס רחוק, משפחתו הקודמת שהעיקה עליו כספית ורגשית, ואופיו הלא קל חייבו הקרבה רבה מצד אנה. לפי חשבוני, אנה הספיקה להקריב את נעוריה, היחסים עם הוריה, חברותה בקיבוץ, חברויות, עבודה בהדסה, והם רק בתחילת הדרך.

אנה שכרה דירה קטנה ומסובסדת בשטח בית החולים וריהטה אותה בפשטות. אורי תלה כמה מיצירותיו על הקיר ולראשונה היא הרגישה שיש לה בית. לטקס הסיום של בוגרות הדסה הוזמנו גם בני משפחה וחברים והוא תוכנן לחודש אוקטובר… ואז פרצה מלחמת יום כיפור. האחיות הטריות הוטלו בבת אחת למציאות מדממת שאיש לא הכין אותן לקראתה. משמרות של 12 שעות כל יום (שבוע בלילה, שבוע ביום), בלי חופשות ועם זרם בלתי פוסק של פצועים כל שעות היממה.

אחיה הצעיר שירת בתעלה וחודש שלם הם לא קיבלו אות חיים ממנו. לבסוף הוא חזר, אך עם טראומה ונזק לעור התוף. אורי והאח השני יצאו בלי פגע מהמלחמה, אלא שאורי לא הגיע הבייתה במשך חודשיים וגם אחר כך עבר זמן רב בין חופשה קצרצרה אחת לשניה. נשואים או לא, כל בעיותיהם הקודמות צפו והעיקו עליה ביתר שאת. לא היו אלה החיים במחיצתו שעליהם חלמה.

טקס הסיום בהדסה התקיים באווירה נוגה בסוף נובמבר וכלל רק את הבוגרות, שבצוק העיתים כולן כבר הפכו לאחיות מן המניין. הן קיבלו את הדיפלומות ואנה נשאה נאום קצר לפני שכולן חזרו ל'שוחות'.

אדלג על זיכרונותיה מהעבודה בחדר המיון למעט התקפת המחבלים במעלות. הטיפול בילדים הפצועים במשך 24 שעות ברציפות זיעזע את אנה במידה כזו, שאפילו עשרות שנים אחר כך, היא דמעה בעת כתיבת הספר; או התקפת המחבלים בנהריה, כאשר אחראית חדר המיון גילתה בין הגופות את בתה ושני נכדיה שנרצחו בדם קר. לכאורה דבר לא השתנה מאז ועד היום, אך רק לכאורה. באותם ימים הייתה הרגשה שכל העם כאב והתאבל. היום ההרגשה היא שרק לחצי עם אכפת. איזה הבדל תהומי בין ישראל של אז להיום.

סיכום ביניים לאחר שנה וחצי שאנה ואורי נשואים 'על הנייר'. בחייה המקצועיים אנה זוכה להצלחה והערכה – הן מצד החולים והן מצד חברותיה למקצוע והמנהלים. בשנותיי הרבות למדתי שתכונות רכות כמו דייקנות, חוש אחריות מפותח, יכולת לעבודת צוות, ומעל לכל אינטליגנציה רגשית גבוהה, הן נכס בכל מקום עבודה, אבל בטיפול בחולים הן חשובות אף יותר. אנה לא שיבחה את עצמה בכתב או בעל פה, עם זאת קריאה מעמיקה בספרה מעלה רמזים ברורים שהיא ניחנה בכל המעלות האלו. היא אמנם מעולם לא התכוונה להיות אחות, אבל די מהר התברר לה כמה היא מתאימה לכך.

בחייה האישיים לעומת זאת, היא מרגישה בודדה ונטושה. אורי שחילק את חופשותיו הקצרות בינה ובין משפחתו, כמעט שלא נכח בבית. המתח ביניהם גאה במידה כזו, עד שאורי הציע לה ש"לטובתה" רצוי שהם יתגרשו. כזכור, גם בשתי פעמים קודמות שהם נפרדו (לפני שהיו נשואים), זה היה רק "לטובתה". אני אולי קצת ציני, אבל אנה גם ממרחק הזמן סברה שאורי באמת ובתמים הציע, בכל הפעמים, שהם ייפרדו מתוך דאגה כנה לה.

הגירושים היו קלים ומהירים ואנה כותבת על כך, "לא הרגשתי גרושה, כמו שלא הרגשתי קודם נשואה. דבר מהם לא הרגיש אמיתי". סביבתה הקרובה ובמיוחד הוריה היו מאושרים והאמינו שהיא צעירה מספיק כדי לפתוח דף חדש בחייה. את הדף החדש התכוונה אנה לפתוח במדינה אחרת, רחוק ככל האפשר מאורי ומהלחץ הסביבתי בישראל.

אדם רגיל שהחליט להגר למדינה כלשהי, היה קרוב לוודאי הולך (לא היה אז אינטרנט) לשגרירות המתאימה ומברר מה עליו לעשות. אנה שבהקדמה לספרה העידה על עצמה שהייתה "צעירה, נאיבית וכמעט תמימה…" לא השתנתה הרבה בשמונה השנים שעברו מאז. לכן כאשר היא החליטה לעזוב את ישראל היא פנתה… לאמה, שעדיין שטה ברקיע השביעי מרוב שמחה על גירושיה של בתה מ"הקצין השחצן".

לאמא רגינה לא היו כמובן קשרים ב'חלונות גבוהים' בישראל או בכל מדינה אחרת, והיא לא ידעה דבר בענייני הגירה, אבל שרשרת אירועים אקראית, שמעלה תהיות לגבי כוח עליון או לחילופין חיים בתוך סימולציית מחשב, גרמה לכך שתוך פרק זמן קצר למדי, היא מילאה את בקשתה של בתה. ועל כך בפוסט הבא.