בלתי רגיל – חלק חמישי

תאריך עדכון אחרון: נובמבר 28, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

למרות כל אי הוודאות, איננו יכולים לברוח מהעתיד  /  ברברה ג'ורדן

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אמא רגינה שהייתה כל כך מאושרת שאנה ואורי התגרשו, נרתמה בהתלהבות למשימה של שיגור בתה לחו"ל, ולא חשוב לאן בדיוק. אפשר לחשוד שבכך היא קיוותה לקבור סופית את שארית מערכת היחסים בין אנה ואורי. כצעד ראשון היא כתבה מכתב ארוך לחברתה ממחנה הריכוז בסיביר, שבאותו זמן גרה בקלגרי (בפרובינציית אלברטה שבקנדה). היא פירטה את תלאות הנישואין של בתה ואת החשיבות שהיא תחיה הרחק מאורי לפחות לזמן מה, וקינחה בבקשה לעזור לה בכך. היא כנראה סברה שמספיק שחברתה גרה בקנדה כדי להוציא את העניין לפועל.

רצה הגורל, ובזמן שהגיע המכתב לתעודתו התארח בבית החברה קרוב משפחתה, שבמקרה היה לא רק אחד מעורכי הדין המפורסמים בקנדה, אלא גם פעיל זכויות אדם (הרבה לפני שזה הפך לאופנתי), ופילנתרופ ידוע בפרובינציית מגוריו, ססקצ'ואן. לא רק זאת, אלא שהוא כיהן בוועדה המייעצת לממשלת הפרובינציה וניסח את מגילת הזכויות שלה, שהייתה הראשונה בחבר העמים הבריטי. אפשר רק לשער שהחברה סיפרה לו על 'הבת הבעייתית של רגינה' (ניסוח שלי), והוא מייד אמר שהוא יכול לעזור לה במציאת עבודה כאחות, כי "במקרה הוא מיודד עם מנהלת בית החולים החדש שנפתח ברג'יינה" (בירת פרובינציית ססקצ'ואן).

למרות שאנה ואורי התגרשו, הם המשיכו לחיות ביחד כמו קודם. כלומר, אורי היה מגיע לעיתים רחוקות לחופשות קצרות. הוא ידע שאנה עומדת להגר (אז קראו לזה 'לרדת'), אבל לא ברור מהספר וגם לא מהשיחות איתה איך הוא התייחס לכל הנושא. ההכנות כללו איסוף מסמכים, הגשת הבקשה, קורס באנגלית, בדיקות רפואיות, ועוד. בנובמבר 1975 אנה קיבלה מעמד של תושב קבע (!) בקנדה. אז קראו לזה Landed Immigrant Status. לא הייתה זו ויזת עבודה זמנית, אלא היהלום שבכתר ההגירה. ספק אם היא הבינה אז או אחר כך איזה אוצר נפל לידיה.

הפרידה מבני המשפחה והחברים לא הייתה קלה, אבל, היא מציינת בקריצה למה שאורי אמר לה כמה פעמים, "הייתי מוכרחה, לטובתי". בתמונה אייקונית שאורי צילם אותה עוזבת את הדירה, היא לבשה מעיל קל שבעליל לא מתאים לחודש דצמבר בקנדה; ועל אחת כמה וכמה ברג'יינה. ביד אחת היא החזיקה במעיל נוסף וכמה מגזינים לקריאה במטוס, וביד השניה בשקית זבל שאותה התכוונה לזרוק בדרכה החוצה. לפניה עמדה מזוודה, שלא ברור איך היא התכוונה לסחוב אותה. הייתי מזועזע. "האם אורי לא יכול לזרוק את הזבל אחר כך"? שאלתי. אנה משכה בכתפה, עדיין לא מסוגלת למתוח עליו ביקורת.

בדרך לשדה התעופה אנה ואורי הבטיחו אחד לשני שלא ישמרו על קשר כדי שאנה תוכל לפתוח בחיים חדשים, ובמשתמע אורי יוכל לחזור לחייו הקודמים. פחות או יותר.

ההלם התרבותי שאנה חוותה התחיל בטיסה (לראשונה בחייה) שבה היא ניסתה לאכול את המגבון הלח לניגוב הידיים שמחלקים אחרי הארוחה. הנחיתה ברג'יינה בעיצומו של החורף הייתה אף היא שינוי חד לעומת החום הארץ ישראלי שממנו באה, אך אפשר לשער שהיותה לבד בארץ אחרת וההתמודדות מהרגע הראשון עם שפה זרה היו קשים לה במיוחד.

לקראת הערב אנה נפגשת עם 'נותן החסות' שלה – אותו עורך דין רב פעלים. משעשע לראות שאין היא מסגירה את שמו (ד"ר וגברת S היא קוראת למיטיביה בספר). כנראה כדי לא לפגוע בפרטיותם. אלא שאותו עורך דין היה לא רק "אחד מעשרת הטובים בקנדה," כפי שנאמר לה לפני שיצאה לדרך, אלא הוא ואשתו היו גם דמויות ציבוריות ידועות בססקצ'ואן. למרות עיסוקיהם המרובים, הם טיפלו באנה כבת משפחה והיא כתבה עליהם רק מחמאות ותודות.

דרך אגב, כאשר אני כותב 'נותן החסות' שלה, אני מתכוון למישהו שעוזר מתוך טוב לב שלא על מנת לקבל תמורה. במילון ההגירה לעומת זאת, יש משמעות ומחויבות משפטית למונח 'נותן חסות' (sponsor). מכיוון שאנה קיבלה כבר מעמד של תושבת קבע, היא לא נזקקה לנותן חסות חוקי, אבל כמו כל מהגר חדש, היא נזקקה גם נזקקה למישהו שיעזור, יתמוך נפשית, וידריך אותה בתקופה הראשונה שלה ברג'יינה.

בעניין הזהות של בני הזוג, יש לי פחות מעצורים לגלות אותה ברבים בגלל תרומתם החשובה לרווחתה של אנה בתקופה שהייתה קשה לה כל כך.

מוריס נפטר בשנת 2004 בגיל 87, ואילו ג'קי נפטרה ב- 2021 בגיל 97. שנתיים מאוחר יותר הוצא ביתם – שאנה לנה בו מספר פעמים והרבתה לבקר בו – למכירה.