בלתי רגיל – חלק שישי

תאריך עדכון אחרון: דצמבר 5, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

אינך מוצא חיים מאושרים; אתה יוצר אותם  /  קאמילה קימבל

כפי שאפשר היה לצפות, אנה השתלבה בקלות ובזריזות בעבודה בבית החולים. חברותיה האחיות הוקסמו מהמבטא הזר ומהאנגלית השייקספירית שלה (כך הן אמרו). דבר שנבע מהקורס האינטנסיבי באנגלית שהיא לקחה לפני שהגיעה לקנדה. היא עצמה הרגישה הרבה פחות בטוחה בשליטתה באנגלית ותכננה לקחת קורס מקומי שישים דגש על התבטאות בעל פה. בנוסף,

• כמו כל מהגר שאינו חי בבועה ישראלית, היא ידעה שישראל לא מרכז העולם ובכל זאת הופתעה לגלות שרוב רובם של האנשים שפגשה לא שמעו מעודם על מדינת היהודים ומלחמותיה הרבות.
• הקהילה הישראלית ברג'יינה הייתה קטנה מאד באותם ימים, אבל די מהר היא התחברה לכמה מהוותיקים. עם זאת, געגועיה לאורי שהתחילו כבר בטיסה לקנדה רק הלכו וגברו מיום ליום.

את הפרק היא מסיימת במשפט, "הייתי בקנדה כמעט חודשיים, כאשר חיי השתנו שוב מקצה לקצה. האם אתה יכול לנחש מה קרה"?  בחיי שניחשתי נכון. אורי הגיע לביקור. זה מעלה שאלה כבדת משקל: אם הם לא היו בקשר, כפי שהבטיחו אחד לשני, מהרגע שאנה עזבה את ישראל, אז איך אורי ידע לאן לבוא? ואיך אנה ידעה לצפות לבואו? את התשובה מצאתי ביומן שאנה כתבה בתקופה הראשונה שלה ברג'יינה.

היא תיעדה בעברית ובכתב יד לא ערוך יום אחרי יום את קורותיה, מחשבותיה, ורגשותיה. התיעוד מתחיל ביום הטיסה לקנדה בנובמבר 26, 1975 ומסתיים לאחר חמישים ימים בינואר 14, 1976, כאשר אורי הגיע. זהו סוג של תיעוד שהיסטוריונים יקריבו כליה עבורו. הוא נכתב בזמן אמיתי בהנחה שאיש מלבד הכותבת לא יקרא בו. למעשה גם הכותבת לא קראה בו מעולם. היא הושיטה לי מחברת מהוהה הכתובה בכמה עטים שונים, ואני בלעתי את הכתוב בה בשקיקה עוד באותו ערב. היה בו ביומן הקצר כל מה שאפשר לצפות ממהגרת בודדה, נסערת, מפוחדת, ומלאת געגועים לחיים שהשאירה מאחור.

אין אני מתכוון לפרט את כל הכתוב ביומן המאד אישי, אלא רק מספר עובדות שיעבו במקצת את שעבר עליה בפרק הזמן הקצר (מדי) עד שאורי הופיע ברג'יינה.

• הנחיתה בקנדה התגלתה כטראומתית יותר מכפי שתואר בספר. תחנה ראשונה – וויניפג (בירת פרובינציית מניטובה), וכך היא כותבת, "ביקורת דרכונים, מחלקת ההגירה ו-  Welcome to Canada  שגורם לי לבכות. כולם נחמדים כל כך ואני כל כך זרה וכל כך לבד וכל כך רוצה הבייתה".
• הדבר הראשון שאנה עשתה, לאחר שהתמקמה בחדר במלון, היה לשלוח מברק (היו ימים) "הגעתי בשלום" להוריה ול… אורי. זאת למרות הבטחתם ההדדית שלא להיות בקשר אחד עם השני. גם בהמשך היא הרבתה להתקשר לאורי (והוא אליה) לשיחות שהשאירו אצלה משקע של כאב יותר מהקלה.
• הפגישה עם הזוג שומיאצ'ר (ראה פוסט קודם) הותירה אותה מוקסמת. את ג'קי היא תיארה כ"אשה יפהפייה", בית מפואר, "רהיטים נפלאים", "מכונית חלומות", ואפילו שני פודלים חמודים. ארוחת הערב העשירה השלימה את התמונה לקיבוצניקית לשעבר ומעוטת האמצעים בהווה. בני הזוג הזמינו אותה לשהות בביתם עד שתסתיים הבירוקרטיה של קבלתה לעבודה בבית החולים והיא תשכור שם דירה. סוזן, מזכירתו של מוריס, תסיע ותלווה אותה כדי לעזור במילוי טפסים ואילו ג'קי תצא איתה לקניות של בגדים חמים, נעלי אחות, ועוד.
• בכל התקופה עד לבואו של אורי, בני הזוג שומיאצ'ר ממשיכים לטפל באנה כבת משפחה. ארוחות בביתם, במסעדות, הצגות תיאטרון, קונצרטים, ערב בבית הכנסת כדי לברך את החדשים שהגיעו לעיר… הם מכירים את 'כולם' וכולם מכירים אותם, ועכשיו גם אותה. לאחר אחת מארוחות הצהריים במסעדה סינית, אנה כותבת ביומנה, "אני מוקסמת מהטבעיות שהאנשים האלה מקבלים את כל השפע הזה והעושר הזה". דרך אגב, בעוגיית המזל שהיא קיבלה במסעדה היה כתוב:  השיפוט הנכון שלך יביא לך אושר רב.  על כך היא מעירה בסרקזם "האומנם?" ואני הייתי מוסיף עוד סימן שאלה או שניים.

• הגיע הזמן לעבור מבית הזוג שומיאצ'ר לדירה משלה. אנה כותבת, "ג'קי מכינה לי כלי מטבח, סדינים, מגבות, ריבה תוצרת בית, נייר טואלט, מגבות נייר, שמיכות, קולבים. הם פשוט נפלאים האנשים האלה. אין לי מילים להודות ואני כמעט בוכה כל זמן האריזה והפרידה".
• במשך כל זמן כתיבת היומן, אנה ואורי נמצאים בקשר – לא רק מכתבים ארוכים, אלא גם שיחות טלפון וקלטות שבהן אורי משתפך על אהבתו אליה. במצב כזה, איך אנה תפתח בחיים חדשים? ואיך אורי יבנה לו חיים משלו? באחד הימים היא כותבת ביומנה, "קשה לי מאד לכתוב לאורי שאני לא מתכוננת לחזור אליו. 9 שנים מבוזבזות…" כמי שרואה את העתיד, לא בזכות כוחות על טבעיים, אלא בגלל שקראתי את היומן והספר עד סופם, הייתי רומז לה שלא תמהר לקפוץ למסקנות.
• בין שלל החוויות החדשות של המהגרת הטריה, שמור מקום של כבוד למה שהיא מתארת כ"מרכזי קניות ענקיים," שסיור של כמה שעות באחד מהם, הותיר אותה משתאה למראה השפע והמגוון המוצעים שם למכירה ועם רגליים כואבות מרוב שוטטות. אכן, לא היו קניונים כאלו בישראל של 1975. למעשה אפילו המלה 'קניון' עוד לא התמסדה אז. רק כעשר שנים מאוחר יותר כאשר נפתח (1985) קניון איילון ברמת גן נכנסה המלה 'קניון' (במובן של shopping mall) לשימוש בעברית.
• חוויה נוספת העתיקה את נשימתה כאשר היא נתקלה לראשונה בחייה בבני זוג מעורבים: שחור עם לבנה, לבן עם אסיאתית, וכו'. כמו כן היא הופתעה באיזו טבעיות כל שאר הבריות מתייחסים לכך.
• ה'פוסט' האחרון ביומן היה קצר במיוחד מפני שאנה כתבה אותו לפני שיצאה לשדה התעופה לפגוש את אורי. שתי המילים האחרונות בו הן, "הו אלוהים!…"

החלטות גורליות ב- 14 ימים

כאשר קראתי את הספר לראשונה, הימרתי ביני לבין עצמי שכך או אחרת אנה ואורי יפלו חזרה איש לזרועות רעהו. אמנם בספר וביומן אנה מקדישה מחשבה רבה לשאלה הרת הגורל: מה אני באמת רוצה, אבל כל מהגר בודד לארץ זרה יכול לנחש את התשובה – הביתה. אורי עדיין לא יכול היה להציע לאנה חיים טובים יותר מאלו שהיא נמלטה מפניהם. אפילו החופשה המיוחדת שהוא קיבל מהצבא לצורך הביקור בקנדה נמשכה שבועיים בלבד ובמהלכה אנה נאלצה לקבל כמה החלטות מהירות לגבי המשך חייה.