בלתי רגיל – חלק שביעי

תאריך עדכון אחרון: דצמבר 12, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

אושר הוא משפחה גדולה ואוהבת,… בעיר אחרת  /  ג'ורג' ברנס

צופה מן הצד (אני) יכתיר מן הסתם את היום בו אורי נחת ברג'יינה כ'חזרה לעבר'. כבר באותו יום (ולילה) אנה ואורי ניהלו שיחה נוקבת על הבעיות שהתעוררו בנישואיהם והובילו לגירושים ולעזיבה של אנה את ישראל. לסיכום השיחה אפשר לומר שאורי הסכים לכל דרישותיה של אנה והיא מצידה הסכימה להתחתן אתו שנית. האמת שהם (כאילו) חזרו חודשיים בזמן, למעט שני תנאים שצריכים להתקיים כדי שאנה תחזור לישראל. האחד, אורי צריך להשיג עבורה את עבודתה הקודמת בבית החולים בנהריה, והשני לשכור עבורם דירה בקרבת מקום.

במאמר מוסגר יש להוסיף שבאותן שנים ואולי גם היום, אחיות מוסמכות עם המלצות נלהבות ממקומות עבודה קודמים, התקבלו בזרועות פתוחות. כך גם במקרה זה, למרות שאנה כלל לא נכחה בארץ, הם הכירו אותה היטב ורצו אותה בחזרה.

שבוע לאחר נחיתתו ברג'יינה, אנה ואורי התחתנו בשנית. מוזר היה לי לקרוא (ולשמוע ממנה) עד כמה הפריע לה שבשתי חתונותיה עם אורי היא לבשה שמלה רגילה ולא שמלת כלה לבנה. יתכן שזה אחד ההבדלים בגישה לחיים של נשים וגברים. איכשהו אני ממש בטוח שלאורי לא הפריע איזה חליפות הוא לבש בשלוש חתונותיו. אנה מספרת שהוריה קיבלו את הבשורה כפי שחשבה. אמה חזרה לצרוך כדורי הרגעה ואביה רק אמר בהשלמה, "אם את מאושרת, אז גם אני".

את ירח הדבש השני, שנמשך כמה ימים בילה הזוג… בדרכים. תחילה הם טסו לטורונטו, שם שכרו מכונית שאיתה נסעו דרך מפלי הניאגרה לעיר ניו יורק (800 ק"מ לכל כיוון). לא נשאר להם הרבה זמן לבלות בתפוח הגדול לפני שיצאו בחזרה לטורונטו שממנה אורי חזר לישראל ואנה עלתה על טיסה לרג'יינה. שניהם הצטערו שכבר לא יבקרו במפלי הניאגרה אף פעם. על זה אנה כותבת, "כמה מעט ידענו אז…" [מה צופן לנו העתיד].

עברו עוד כמה חודשים עד שאורי עמד בשתי המשימות שהוטלו עליו וזה היה האות עבורה לחזור לארץ. הפרידה ממיטיביה, חבריה, ועמיתיה לעבודה הייתה קשה לאנה. היא נוכחה לפתע לדעת כמה הועילו לה החודשים הספורים שחייתה ברג'יינה. היא הרגישה בוגרת יותר, ובטוחה בעצמה כפי שלא הייתה בעבר. החזרה לשגרה בארץ הייתה טבעית וחלקה. גם בשל כך, היא מצאה מיד את מקומה כאחות בבית החולים, אורי המשיך בשירותו בצבא, והיחסים עם הוריה השתפרו מאד לעומת העבר.

אמנם קורא ציני ישאל את עצמו כמה זמן יעבור עד שבעיות העבר שלא נפתרו יצוצו מחדש, אלא שתפנית חדה בעלילה שינתה הכל. שבועיים לאחר חזרתה לארץ קיבל אורי התקף לב שהצדיק את הפתגם המפורסם על כך שאדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר אינו אותו נהר והאדם כבר אינו אותו אדם. לאחר תקופת שיקום חזר אורי לשירות צבאי, אבל לתפקיד קל וקרוב יותר לבית. אנה ניצלה את ההזדמנות לשלוח קורות חיים לבית החולים כרמל שעמד להיפתח בחיפה והתקבלה לתפקיד של אחות ראשית של חדר המיון.

לא הופתעתי לקרוא שהיא הקימה בהצלחה את המחלקה מאפס: ציוד, צוות אחיות, הדרכות, ועוד. כמו כן, היא ואורי שכרו דירה חדשה שהשקיפה על מפרץ חיפה והחיים נראו יפים ומבטיחים. בסתיו, בערך חצי שנה אחרי שאנה חזרה לארץ הציע אורי שהיא תטוס לחופשה קצרה בקנדה כדי לשמור על מעמד תושב הקבע שלה. מכיוון שמחלקתה תפקדה היטב, החופשה אושרה בקלות. שרה מחליפתה, שהייתה גם חברתה עוד מימי השירות הצבאי, אמרה לה ממש לפני שהיא עזבה: אל תעזי שלא לחזור; ואנה ענתה לה: השתגעת?. אני חוזרת עוד שלושה שבועות לג'וב החלומות שלי.

השיבה הלא צפויה לרג'יינה, ולו לפרק זמן קצר, ריגשה את אנה באופן שלא ציפתה לו. הראשונים שהיא התקשרה אליהם היו כמובן 'הוריה המאמצים' בני הזוג שומיאצ'ר. היא הביאה לכל אחד מהם מתנה שקרובה לליבם וסיפרה על הקורות אותה בזמן שהייתה בישראל. מוריס, שבעיקר בזכותו אנה נחתה מיד במקום עבודה כלבבה הזהיר אותה שיציאה נוספת מקנדה תשלול ממנה את מעמד תושב הקבע. "למה שלא תישארי כאן," הוא הציע, "וביחד נגיש בקשה להביא את אורי על בסיס הומניטרי"?

קשה לדעת ממרחק הזמן למה אורי רצה שאנה תישאר בקנדה והוא יצטרף אליה כשיתאפשר. הוא תירץ זאת בכך שאחרי ניתוח הלב שלו, מזג אויר קר יותר ייטיב עימו. יתכן שהוא גם הבין בתת-מודע שחיים חדשים רחוק ממשפחתו הראשונה, מהוריה של אנה, ומהלחץ החברתי בישראל, הם הסיכוי הטוב ביותר לכך שנישואיהם יחזיקו מעמד. בינתיים הוא צריך היה לסגור את כל הקצוות הפרומים שאנה השאירה אחריה:

• להתפטר בשמה מג'וב חלומותיה. שרה מחליפתה, פרצה בבכי ובין התייפחות אחת לשניה היא אמרה "ידעתי. ידעתי את זה". היחסים ביניהן כבר לא חזרו להיות כשהיו.
• לבשר פנים אל פנים להוריה בקיבוץ שהם עוקרים לקנדה לפרק זמן לא מוגדר. אמה שגם כך בקושי סבלה אותו, תלתה בו את האשמה שבתה תהיה רחוקה ממנה (למרות שהיא זו שאפשרה זאת מלכתחילה).
• לארוז את מיטלטליהם החשובים, לשלוח אותם לקנדה, ולהיפטר מכל השאר.
• להתפטר משירותו הצבאי ולהוון חלק מהפנסיה שלו.

שלושה (3!) ימים אחרי שנחתה ברג'יינה, אנה כבר חזרה לעבוד כאחות בבית החולים, כאילו שמעולם לא עזבה. בספר היא כותבת, "הם קיבלו אותי ללא כל הסתייגות". לא פלא, מוסר עבודה גבוה, יכולת לעבוד בצוות, ומעל לכל אינטליגנציה רגשית, הפכו אותה לנכס שכל מעביד שמח להעסיק. כמה שבועות אחר כך, אנה הפכה לאחות מוסמכת קנדית לאחר שעברה את הבחינות המקומיות, ומוריס שומיאצ'ר השיג עבור אורי את הסטטוס המיוחל שמאפשר לו לגור, לעבוד, ללמוד,… בקנדה ללא הגבלת זמן.

פעם נוספת אני רוצה להתעכב על דבר שכתבתי בחלק השלישי. בזמן ממשי הן אורי והן אנה לא שיערו איזו מידה של גמישות תיתן להם העובדה שאנה אחות מוסמכת. לפי חשבוני היא התקבלה פעמיים לעבודה בבית החולים בנהריה, פעם אחת בבית החולים כרמל, ופעמיים בבית החולים Plains Health Centre ברג'יינה. אם אינני טועה, כל זאת בפחות מארבע שנים מסיום לימודיה.

סחרחורת

אנה מסכמת את שנת 1976 במילים הבאות: "הייתי לבד [ושבורת לב] בקנדה, אחר כך התחתנתי עם אורי בפעם השניה, חזרתי לישראל, אורי קיבל התקפת לב [ועבר ניתוח], התקבלתי לג'וב חלומי [בבית החולים כרמל], עזבתי לחופשה קצרה ברג'יינה [כדי לא לאבד את מעמד תושב הקבע בקנדה], החלטתי להישאר [למרות שהבטחתי שאחזור], חזרתי לעבודה בבית החולים ברג'יינה, אחר כך אורי הצטרף אלי, וקנינו בית קטן עם משכנתה גדולה ומכונית [פורד גרנדה].  האם שכחתי משהו?"