בלתי רגיל – חלק שמיני

תאריך עדכון אחרון: דצמבר 19, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

הערבות היחידה לביטחוננו היא יכולתנו להשתנות  /  ג'והן לילי

בפוסט הקודם, בתת הפרק שקראתי לו סחרחורת, אנה מסכמת את השנה הקודמת כרכבת הרים רגשית, וכמלאה בפעילות קדחתנית שהתפרשה על פני רג'יינה, ישראל, ושוב רג'יינה. כמו כן, הם קנו בית ומכונית. לא יכולה להיות הצהרת כוונות חדה יותר לכך שהם רואים את עתידם ברג'יינה, ושואפים לקצב חיים איטי יותר. במילים אחרות, סוף סוף רצונותיהם מתלכדים לכיוון ברור ומעשי.

אנה ואורי גרו ברג'יינה ארבע שנים, שבהן הם הרבו לטייל עם ובלי אורחים שבאו לבקרם. לדוגמה, טיול במכונית (road trip) במשך חודש מרג'יינה לקלגרי, וונקובר, סיאטל, סאן פרנסיסקו, לוס אנג'לס, לאס ווגאס, פארק ילוסטון, וחזרה לרג'יינה – בערך 6,500 ק"מ. אכן, ירח הדבש הקצר שאותו בילו בדרכים היה רק קדימון לאופי טיוליהם הרבים העתידים לבוא. מקצוע האחות הוכיח את עצמו פעם נוספת. עקב אופי העבודה שדרש משמרות יום ולילה ארבעה ימים בשבוע והעניק ימי חופשה רבים יחסית.

אין אני מתכוון לפרט את כל הסיפורים המשעשעים ואבני הדרך של זוג היונים (אנה לא מזכירה ולו ריב אחד ביניהם בתקופה שבה גרו ברג'יינה). עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר:

• הוריה באו לביקור. הייתה זו מעין הצהרה מצידם על השלמה עם המציאות ופתיחת דף חדש ביחסים עם אורי. בערך. אנה ואורי לקחו אותם לטיול בהרי הרוקי והם התלהבו מהנוף המהמם ואפילו ראו שלג בפעם הראשונה מאז שעזבו את פולין עשרים שנה קודם. אנה סיכמה בהקלה "זה היה ביקור טוב, בלי יותר מדי מתחים".
• אחרי שנתיים הם ביקרו בישראל. זה היה מרגש לפגוש את בני המשפחה והחברים. עם זאת הקפה והמאכלים שאנה חלמה עליהם איבדו את טעמם או "שטעמי השתנה," היא כותבת.
• בתו של אורי בילתה את כל חופשות הקיץ שלה מגיל 15 עד 18 בביתם. רק גיוסה לצה"ל קטע לשנתיים את המנהג הזה.
• "שנים רבות אנשים טעו לחשוב שאני הבת של אורי. ככל שהתבגרתי פחתו הטעויות עד שפסקו לגמרי".
• האנגלית של אורי הייתה גרועה מאד כאשר הוא הגיע לרג'יינה. ארבע שנים אחר כך היא עדיין הייתה גרועה ביותר.
• בניסיון לעזור בכלכלת המשפחה, אורי עבד פרקי זמן קצרים במספר עבודות של צווארון כחול. בין השאר הוא היה שומר לילה וניקה חנות כלבו. לא עבודות אידיאליות למי שעבר התקפת לב לאחרונה.
• לאחר התלבטות רבת שנים ולמורת רוחה של אמה, אנה החליטה סופית שאין היא רוצה ילדים. למרות זאת, כל עוד השעון הביולוגי שלה תקתק, המחשבה שאולי-בכל-זאת המשיכה להטריד אותה מידי פעם.
• לראשונה בחייהם אורי ואנה ראו את אורות הצפון (aurora borealis) במלוא הדרם. אני חושב שאין מקום מתאים יותר לחיזיון המופלא מהמישורים הענקיים של ססקצ'ואן.
• בפברואר 1978 התחוללה ברג'יינה סערת שלג קשה. במשך כמה ימים הייתה העיר נצורה וכך גם הצוות בבית החולים.
• כזכור אנה ואורי חשבו שלא ישובו לראות את מפלי הניאגרה (פוסט קודם). כבר בשלב זה, הם ביקרו שם כמה פעמים והייתה להם הרגשה שישובו לשם עוד פעמים רבות.  התראת ספוילר: כך אכן היה.
• לאחר שלוש שנים כתושבי קבע קיבלו אנה, אורי ובתו אזרחות קנדית. לאכזבתי היא לא הרחיבה על כך בספר, וגם בעל פה היא לא זכרה הרבה. בכלל, כל ענייני ההגירה נראו לה מובנים מאליהם בעיקר בגלל שמוריס שומיאצ'ר דאג לכך.
• בשנה הרביעית לשהותם ברג'יינה, אנה נרשמה והתקבלה לאוניברסיטה המקומית וסוף סוף לקחה את קורס האנגלית אותו תכננה לקחת כבר בימיה הראשונים שם.

את התקופה שחיו ברג'יינה אנה מסכמת במילים הבאות: "אחרי ארבע שנים טובות החלטנו לעבור לטורונטו. רצינו לטייל [בלי סוף] והייתה זו דרך ארוכה מרג'יינה לנקודת ההתחלה של כל טיול".

לגבי מכירת ביתם אנה כותבת: "הפסדנו כסף על מכירת הדופלקס שלנו. השנה הייתה 1980 ושוק הנדל"ן ברג'יינה חווה משבר. לא התנהלנו טוב יותר בשאר ההרפתקאות הפיננסיות שלנו לאורך השנים". אינני יודע לגבי "שאר ההרפתקאות הפיננסיות", אך במקרה של מכירת הבית אנה מכה על חטא שהם לא חטאו. גם מומחים מתקשים מאד לתזמן את השוק, ולכן הם עשו את הדבר הנכון כאשר קנו ומכרו לפי הצורך.

בלב המעבר לטורונטו נמצאת הנחה סמויה שאנה כלל לא מדברת עליה – מציאת עבודה. "פחדתי לעבור לעיר הגדולה, אבל חשבתי שאוכל למצוא בה עבודה," היא אמרה לי.  התראת ספוילר: התברר שהיא צדקה.

הערה

בעניין לכאורה שאינו קשור ישירות לעלילה, אני חושב שסיפורם של אנה ואורי הוא שיר הלל למוסד הנישואים. למרות אי-ההתאמה ביניהם הרי שלחוד הם הרגישו חלשים ואבודים וביחד חזקים; או לפחות חזקים יותר. בעידן שבו אנשים מתחתנים פחות ומתגרשים יותר, והסכמי קדם-נישואין הפכו לנפוצים מאד (לפחות בקנדה), הספר האישי כל כך שאנה כתבה על חייה מאיר מבלי משים צד אוניברסלי בזוגיות ובתפקיד החשוב שנישואים ממלאים בו.