בלתי רגיל – חלק תשיעי

תאריך עדכון אחרון: דצמבר 26, 2025  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

כאשר המטרה ברורה, החלטות מתקבלות ביתר קלות  /  לא ידוע

החשש מהמעבר לעיר הגדולה גרם לאנה להגיש מועמדות לבית חולים קהילתי קטן מזרחית לטורונטו, בעיר בשם סקרבורו (Scarborough). בינה לבין עצמה אנה כינתה את העיר סקרביריה (הלחם של סקרבורו וסיביריה) מכיוון שהיא נראתה לה רחוקה מ'העיר הגדולה'. למעשה ב- 1998 הוחלט על מיזוג (amalgamation) שבו הפכה סקרבורו יחד עם עוד ארבע ערים לחלק מטורונטו.

עם קורות חיים כמו שלה היא התקבלה בקלות לעבודה, אך חיש קל גילתה שאין היא לרוחה ועזבה אחרי ששה חודשים. ההבדל בין בית חולים קטן בעיר שדה לבין בתי החולים הגדולים שעבדה בהם לפני כן התברר כמשמעותי.

תחנתה הבאה הייתה הגשת מועמדות לתפקיד אחות חדר מיון בבית החולים 'הר סיני' – אחד מבתי החולים הטובים בקנדה ובעל היסטוריה ארוכה במאבק באנטישמיות. הראיון עם מנהלת המחלקה הפך אחרי כמה דקות לשיחה חופשית ומהנה שבסיומה אנה התקבלה. כמו בכל מקום עבודה אחר שלה, היא התנהגה בהתאם לעצה שקיבלה ממנהלת בית הספר לאחיות: במשך שלושה חודשים ראשונים לדבר כמה שפחות וללמוד כמה שיותר. הדבר נכון לכל אחד, אך במיוחד למישהו אסרטיבי שלא מתבייש להביע את דעתו כמו אנה.

אנה ואורי עברו מסקרבורו לדירה "יפה ומרווחת" במרכז טורונטו שהייתה במרחק הליכה מתחנת רכבת תחתית שאיתה אנה נסעה לעבודה. השנה הייתה 1981 והיא לא תיארה לעצמה שזה עתה החלו ימי הזוהר האישיים והמקצועיים שלה. כאשר שאלתי אותה אם במבט לאחור היא מבחינה בכך (רוב האנשים אינם מרגישים בזה בזמן ממשי), היא הודתה בהיסוס שאולי אני צודק. "מטבעי אינני נוסטלגית," היא אמרה, "אבל אני באמת קצת מתגעגעת לשנים שגרנו ב- Ridelle Ave. זו הייתה תקופה טובה".

בניגוד לרושם שיש לקורא על השנים הרגועות יחסית שעברו על הצמד ברג'יינה, הרי שהשנים בטורונטו נראות דחוסות, במיוחד עבור אנה שעבדה במשרה מלאה.

עבודה וטיולים.  משמרות של 12 שעות עם חמישה ימי חופשה בכל סוף שבוע שני. "אורי ואני התחלנו לטייל בארה"ב וקנדה בימים האלה ולפעמים הארכתי את החופשה בעוד יום או יומיים לפי הצורך". בנוסף הם התחילו לצאת לטיול של חודש באירופה פעם בשנה (לפי מספר ימי החופשה שאנה צברה). תמיד כמה ימים ראשונים בישראל, בדרך כלל בלי אורי שלא הסתדר עם משפחתה. בכל מדינה הם הקפידו לבקר לפחות פעם אחת בתיאטרון או מופע בלט או קונצרט.

אורי שהיה צלם כפייתי הנציח חלק גדול מטיוליהם (אבל לא את כולם), ואני יכול להעיד על סמך עשרות אלבומי התמונות שראיתי, שגם בחמש תקופות חיים לא הייתי מספיק לטייל כמוהם. "ברגע שאני גומרת את הכביסה מטיול אחד, אני כבר מוכנה לטיול הבא," אמרה לי אנה בחיוך. הרבה לפני שזה הפך לאופנתי, שניהם העדיפו חוויות על פני רכוש. לא כהכרזה סתמית ולא כבחירה מודעת, זה פשוט היה אורח חייהם.

אנה כלל לא מזכירה בספר שבימים החופשיים מעבודתה היא

• הופיעה מדי פעם כניצבת בסרטים שצולמו בטורונטו רבתי.
• וגם עבדה שנתיים כמדריכת תיירים בטורונטו.

נראה שביממה של אנה היו יותר מ- 24 שעות.

לימודים.  כבר בימיהם הראשונים בסקרבורו, אנה נרשמה לאוניברסיטת טורונטו והמשיכה את הלימודים שהתחילה ברג'יינה. בגלל סדר יומה העמוס בעבודה וטיולים היא לקחה מערכת חלקית וסיימה תואר ראשון בסוציולוגיה רק ב- 1986. למה לא כתבת בספר שסיימת בהצטיינות, שאלתי אותה. "כי לא ייחסתי לזה חשיבות," היא ענתה. שמתי לב שאין זו הפעם הראשונה בספר שהיא מצניעה את הישגיה ומדגישה הישגים של אחרים.

ילדים.  בלי ילדים בחייהם, אנה ואורי אימצו אורח חיים לא רגיל שהתאים להם, אלא שלא לאורך זמן. בתו של אורי עזבה את ישראל אחרי שירותה הצבאי ובאה לגור איתם. היא כמובן הצטרפה לטיוליהם – בתוך ומחוץ לקנדה. בדירתם המרווחת היו לה חדר ושירותים ומקלחת משלה. היחסים בינה לבין אנה היו מצוינים והיא כינתה אותה 'סטפי', שם חיבה ל- stepmother. הן בילו זמן איכות יחד, יצאו לקניות, לסרטים, ואפילו לשייט (cruise) לבדן לאיי הבהמה. מיותר לציין שאנה ואורי נשאו בכל הוצאותיה.

האידיליה הסתיימה אחרי שנתיים. בתו של אורי החליטה לא להצטרף לאחד הטיולים שלהם ובמקום זה לארח בביתם גבר זר שרק הכירה. אנה ואורי התנגדו, גם מתוך דאגה לה וגם בגלל שביתם היה מבצרם. בתגובה היא עברה לגור עם חברה וניתקה כל קשר איתם. ניסיונות הפיוס, של אורי במיוחד, לא צלחו. מאוחר יותר הם גילו שהיא סיימה לימודים בקולג' והתחתנה, ילדה, והתגרשה בלי לספר להם. כמתבונן מן הצד שכבר ראה ושמע דבר או שניים בחייו, נדמה לי שהיא שברה שיא עולמי בכפיות טובה.

אורי.  אם לרגע נדמה היה שאורי התבטל בשנות רג'יינה וטורונטו, הרי שהרושם מוטעה. בכורח הנסיבות הוא הפך לעקר בית שניקה, בישל, גיהץ, ועשה סידורים בבנק ובדואר. היו לו מספר עיסוקים נוספים:

• הוא תיכנן את טיוליהם לפרטי פרטים. כזכור לא היה אז אינטרנט וממילא לא היה להם מחשב בבית.
• לאחר כל טיול הוא פיתח, בחר, והדפיס עשרות תמונות, שאותן סידר באלבומי ענק. לא היו אז מצלמות דיגיטליות, והתהליך הצריך זמן, מאמץ, וסבלנות רבה.
• הוא כתב לאנה מאות פתקי אהבה (בעברית תנכית, אנגלית שבורה, והונגרית) עם איורים חמודים שאותם הטמין בכל פינה בבית, בכל תיק, ובכל כיס של בגדיה.
• הוא צייר ויצר עבודות אמנות בקצב מסחרי. עם זאת, הוא לא הצליח למכור את רובם.
•  הוא עבד על ספר טיולים בהונגרית שבו פירט מניסיונו האישי להונגרי הנבוך, לאן כדאי ללכת ואיך בדיוק להגיע לשם. ההונגרים שבאותו זמן בלאו הכי לא יצאו מגבולות מדינתם לא היו צריכים ספר טיולים באירופה, אבל כן היו להוטים להציץ לחיים במערב ולחלום שיום אחד הם יזכו לבקר שם. מוציא לאור זריז שהבחין בפוטנציאל הגנוז בספר הסכים לשלם לו סכום נכבד (באותם ימים) תמורת זכויות היוצרים, אך אורי לאחר היסוס מה – סירב. שנתיים מאוחר יותר, התפרקה ברית המועצות והגבולות נפתחו גם במדינות החסות שלה. ערכו של הספר שאורי עבד עליו כה קשה ירד מבחינה מסחרית לאפס.
• פה ושם הוא מצא עבודה, אבל מסיבות שבאשמתו ושלא באשמתו (פעם אחת הוא נפצע, פעם אחרת הוא קיבל התקפת לב), הוא לא החזיק בהן לאורך זמן.

לדאבון הלב דבר אחד לא השתנה במרוצת הזמן, הוא נשאר עוין כלפי כל העולם ואיש לא חיבב אותו, כולל שני אחיה של אנה. למרות זאת, אנה נהגה להתלוצץ שבעלה השני מוצלח יותר מהראשון.