בלתי רגיל – חלק עשירי

תאריך עדכון אחרון: ינואר 9, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

העתיד שייך למי שמאמין ביופי של חלומותיהם  /  אלינור רוזוולט

כמה סיפורים משעשעים על חולים שאינם דוברים אנגלית הזכירו לי שאנה בעצם דוברת בשטף שלוש שפות (פולנית, עברית, ואנגלית) ויכולה לתקשר באופן בסיסי גם ברוסית והונגרית. בעיר כמו טורונטו שיש בה מהגרים מכל העולם, קשה להפריז בחשיבות של ידיעת שפות כאשר עובדים עם קהל מגוון; וכידוע לבית חולים כולם מגיעים. סיפור אחד שעדיין מעלה בי חיוך מתחיל באשה שדיברה רק פולנית והייתה צריכה לעבור גסטרוסקופיה (החדרת צינורית עם מצלמה דרך הפה לקיבה).

לפני תחילת הפרוצדורה, אנה הסבירה לה את השלבים, וכדי להרגיעה, היא הבטיחה לה ש"הצינורית דקה וכבר היו לך דברים יותר גדולים בפה". אנה התכוונה למכשירים רפואיים שבעזרתם הרופאים בדקו את האשה, אבל זו "פקחה זוג עיניים כחולות וגדולות והתפוצצה מצחוק".

"גם כשאני שונא/ת אותך – אני אוהב/ת אותך"

היו תקופות לא מעטות שבהן אנה לא הייתה בטוחה לגבי יחסיה עם אורי, אבל לאחר קרוב לעשרים שנה יחד, היא ללא ספק אהבה אותו. מאד. בה בעת גם הייתה לה בטן מלאה עליו. ככה אנחנו בני האדם, יכולים לאהוב ולא לאהוב בעת ובעונה אחת. נדמה לי שאין חיה בטבע שמסוגלת לכך. כך אנה כותבת בספר: "היינו מאושרים יחדיו ומאוהבים. זה לא אומר שלא רבנו. הריבים היו כעוסים עם טריקות דלת (אורי) ושתיקות מבשרות רע (אני)".

בין אחד לאף לא אחד מפריד האינסוף  /  ארתור שופנהאואר

כמתבונן מהצד אני יכול לראות עד כמה שאורי היה בודד בעולם. הוא לא הכיר (ולא רצה להכיר) איש מלבד אנה, ואלו שהוא הכיר בעבר כמו בני משפחתו או בני משפחתה של אנה, היו בלאו הכי מתנכרים לו אם היה מנסה לחדש איתם קשר. אנה הייתה כל עולמו, פשוטו כמשמעו. היא תפקדה כאשתו, אימו, הרופאה שלו, אשת כספים, מתורגמנית, שרת חוץ, ובאופן כללי כצינור החיים שלו לעולם. הוא היה תלוי בה לחלוטין. תפקיד המבוגר האחראי התחלק באופן שווה בין שניהם. הוא היה המבוגר והיא האחראית.

זו אחת הסיבות שאורי חרד באובססיביות לשלומה של אנה. הוא דרש שתתקשר אליו מכל מקום שאליו הלכה כדי שיידע שהיא בסדר. כאשר הוא ידע מתי היא עומדת לחזור הביתה, הוא חיכה לה למטה. אם היא חזרה באוטובוס, הוא חיכה בתחנה. אם היא חזרה במכונית, הוא חיכה לה בחניון. כך היא כותבת: "גשם, סערת שלג, חום, או לחות – הוא שם, לפעמים עם מטריה או ז'קט בשבילי, תמיד מחכה. כאשר דלת האוטובוס נפתחת, הוא עוזר לי לרדת, ומצדיע קלות לנהג על שהביא אותי הביתה בשלום".

בית החולים 'הר סיני'

אנה כינתה את מקום עבודתה "ביתי השני" (”my home away from home"). היא הרגישה שם נוח, רצויה, ומוערכת. היו משמרות עמוסות שהאחיות עבדו בהן קשה וללא הפסקה והיו משמרות (לילה בעיקר) שקטות יותר שבהן התפתח הווי מיוחד עם ארוחות משותפות (potluck) ושיעורי התעמלות שאנה העבירה לאחיות. כל חג היה סיבה למסיבה קטנה. ביום פטריק הקדוש הן הביאו אוכל בגוון ירוק, בוולנטיין בצבע אדום, ובחג המולד, ממש משתה. במיוחד היו אהובים עליה החגים היהודיים שבהם בנוסף לאוכל, האחיות (היהודיות) גם שרו חרישית – כדי לא להעיר את החולים – את שירי החג.

"יהודייה בעל כורחה"

כאשר ראיתי לראשונה את כריכת הספר שתת הכותרת שלה מצהירה, "סיפור חייה האמיתי של יהודייה בעל כורחה" הנחתי שהמחברת סבלה לאורך זמן מאנטישמיות או לפחות הייתה עדה לה. רק בתחתית עמוד 101 הגיע ההסבר שחיכיתי לו ומסתבר שלא כך הוא. היא לא סבלה בחייה מאנטישמיות או אנטי ישראליות או כל סוג של אפליה בגין יהדותה. עם זאת החשש שקינן בה היה מוחשי מאד. היא ממש פחדה שזרים יידעו שהיא יהודייה. האם היה זה בגלל היותה בתם של ניצולי שואה? אנה טענה שלא, מה גם שהוריה סירבו לדבר על התקופה הארורה ההיא. האם היה זה בגלל שאורי סבל מאנטישמיות? מסתבר שגם הוא לא הירבה לדבר על כך; ואף על פי כן, החשש נוכח בכל שלב בחייה.

ברוח הימים האלה, אני רוצה להוסיף שגם בלי המלחמה בעזה, בהחלט יש בסיס לחשש מאנטישמיות, כאשר במהדורות החדשות וכותרות העיתונים מככבים שמות של עברייני מין כמו ויינשטיין ואפשטיין, או סוחר הסמים הדיגיטליים, צוקרברג.

נקודת מפנה 1

בפוסט הקודם כתבתי בהרחבה על חייה עמוסי האירועים של אנה, ועל כך שכנראה ביממה שלה היו יותר מ- 24 שעות. אולם לא לעולם חוסן. כך היא כותבת: "בגיל 40 המופלג, משמרות הלילה הפכו לקשות מאד והתחלתי לסבול מנדודי שינה במשך היום. [כתוצאה מכך], הייתי כל הזמן עייפה ועצבנית". לזכותה ייאמר שהיא הבינה שצריך להאט את הקצב וביקשה העברה לתפקיד קל יותר במחלקת מחקר – שם אין משמרות לילה, חיי אדם לא מונחים בכל רגע על הכף, ועומס העבודה סביר.

נקודת מפנה 2

בספר אנה קופצת שלוש שנים בזמן, בלי הסבר, ויצר המציצנות שלי לא בא על סיפוקו. רציתי לקרוא על חיי היום יום שלהם, היחסים ביניהם, יעדי טיוליהם, יחסו של אורי לחברותיה (לו עצמו לא היו חברים), ועוד הרבה שאלות שתשובות להן היו מולידות עוד שאלות. בכל אופן בסוף 1989 אורי קיבל התקף לב שני. הוא העיר את אנה באמצע הלילה וזו אבחנה מיד את הסימפטומים וטלפנה 911. בתוך דקות, היא כותבת, הגיעו מכבי אש עם חמצן ומיד אחריהם אמבולנס עם פרמדיקים, ששידרו את תוצאות בדיקת האק"ג של אורי לקרדיולוג בבית החולים סאניברוק.

היא כותבת בנימה של שביעות רצון מקצועית, שהם פעלו בדיוק כפי שכתוב בספרים: אינפוזיה, חמצן, ניטרוגליצרין, ומורפיום. הוא מיד הרגיש טוב יותר, אבל התלונן באוזניה שהם לא מפעילים את הסירנה (השעה הייתה 2 בלילה והכבישים ריקים). מסתבר שגם גבר בן 63 עם התקף לב נשאר ילד עמוק בפנים.