בלתי רגיל – חלק חמישה עשר

תאריך עדכון אחרון: פברואר 13, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

הזדקנות היא כמו טיפוס על הר; נושמים קצת בכבדות, אך הנוף טוב יותר  /  אינגריד ברגמן

באביב 2008 אנה יצאה לגמלאות והיא בת 62. שתי סיבות הניעו אותה לכך, עייפות ומצבו הבריאותי של אורי שלא השתפר והיא הייתה צריכה ללוות אותו לרופאים, צילומים, בדיקות וכדומה. לגבי הסיבה הראשונה, היא כותבת, "משמרות של 12 שעות היו ארוכות מדי בשבילי. אחרי 8 שעות כבר הייתי עייפה ופחדתי שאעשה טעויות או שאגיב לא נכון במצבי חירום. הגיע הזמן לפרוש". כמו שכתבתי בעבר (חלק עשירי, תת הפרק נקודת מפנה 1), אי אפשר לנהל אורח חיים אינטנסיבי כל כך לאורך זמן. במוקדם או במאוחר מגיעה נקודת שבירה.

תופעת לוואי, שאותה היא לא צפתה, הייתה משבר זהות שתקף אותה. "אם אני כבר לא אחות במקצועי, אז מה אני?" היא תהתה. מוזר. מעולם לא סבלתי ממשבר זהות ואין לי מושג איך זה מרגיש. כנראה בגלל שאף פעם לא הזדהיתי עם עבודתי כמו אנה, שמקצועה הפך לחלק ממנה. כאשר ראיינתי אותה כמה שנים אחר כך, אמרתי לה בחצי צחוק, "פעם אחות, תמיד אחות, semper fi" ['נאמן תמיד', בלטינית]. היא צחקה והסכימה.

עם יציאתה לגמלאות ולמרות קשייו של אורי, הם המשיכו לטייל באובססיביות. אי אפשר שלא להוריק מקנאה כאשר מדפדפים באלבומי התמונות שלהם מאותה תקופה, ובעצם מכל תקופה. בספטמבר ואוקטובר 2009, הם יצאו לטיול של חודשיים בצרפת, גרמניה, אוסטריה, וסיימו בעיר החביבה על אנה – בודפשט. הם כמובן כבר היו שם – בארבע המדינות ואפילו חיו שלוש שנים בבודפשט, אבל הפעם, הם הרגישו שזה טיול מיוחד. בניגוד לעבר, היא מתארת בפירוט את כל המקומות בהם ביקרו ומה ראו ועשו. היא מסיימת את התיאור באלו המילים: "היה זה אחד הטיולים הטובים ביותר שלנו. לא ידענו באותו זמן שזה יהיה גם [הטיול] האחרון".

המקור של שם הספר

בסוף אותה שנה נפגשו אנה ואורי עם המנתח כדי לברר למה אורי עדיין סובל מכאבים ונאלץ ללכת לשירותים לעיתים קרובות. המנתח הגיב ב- "Hmm, This is unusual" והבטיח לאורי שהוא יהיה בסדר. הם כמובן ביקשו וקיבלו הפנייה למומחה אחר; ואורי התאהב במילה   unusual וחזר עליה במבטא הונגרי כבד (שהצחיק מאד את אנה) שוב ושוב בימים הבאים. אנה כותבת ש"הוא אמנם התייחס רק למצבו הרפואי, אבל אורי באמת היה אדם יוצא דופן. יחיד מסוגו".

הספירה לאחור

בינואר 2010 אורי עבר בדיקת אולטרסאונד, וכפי שהמומחה ששלח אותו חשד, התגלה שיש לו סרטן הערמונית. למרות חומרת המצב, אורי סירב לכל טיפול בטענה "שאינו מרגיש כל כאב". לא עזרו הפצרות הרופא ואפילו טכנאי האולטרסאונד דחק בו, ללא הועיל, לקבל טיפול. בחודש מאי הוא עבר בדיקה נוספת ולא היו הפתעות, מצבו הורע, אך הוא עמד במריו.

אנה הייתה קרועה בנפשה. מצד אחד אורי אמנם נחלש, אך לא הרגיש כאב, ומצד שני הארכה של חייו כרוכה בניתוח מסובך, כימותרפיה, הקרנות, ותופעות לוואי קשות. לבסוף, היא החליטה לתמוך במה שאורי יחליט והוא החליט. אני חושד בלי שום בסיס שאורי האמין בסתר ליבו שיש לו עוד כמה שנים לחיות בלי כאב לפני שהסרטן ימית אותו, ואם כך אזי אפשר לחכות עם כל הטיפולים.

זמן קצר אחר כך, אורי החל לאבד תיאבון ולרדת במשקל. הרופא שניבא זאת גם אמר להם שנשאר לו בערך חודש לחיות. "מה עושה אדם שעומד למות?" שואלת אנה ועונה, "אם אתה כמו אורי, אתה מכין מתנה לאשתך". ואכן, הוא הכין עבורה קולאז' שהורכב ממאתיים תמונות – רובן של אנה וחלקן של בני משפחה וחברים. הוא אפילו הספיק לתת לה אותו ליום הולדתה.

אורי חשב הרבה על איך ייראו חייה של אנה לאחר מותו והגיע למסקנה שהיא צריכה לחזור לארץ כדי להיות קרובה למשפחתה (על אף שהוריה כבר נפטרו) וחבריה. אנה לא ניסתה להתווכח אתו, גם כאשר הוא התחיל במאמץ רב לארוז עבורה מזוודות. חשבתי על כך שאורי לא יכול היה לתאר לעצמו את חייה של אנה בלעדיו, ומכיוון שהוא דאג לה מאד, חזרה לישראל נראתה לו הדבר הנכון לעשותו. אני יכול רק לשער שאחרי מותו, אנה פרקה את המזוודות ואולי אף בכתה תוך כדי כך.

כאשר כבר היה ברור שימיו של אורי ספורים, הגיע אחיה הצעיר של אנה עם משפחתו כדי להיפרד ממנו. הסתבר שהמוות המתקרב שינה את אורי לטובה והוא התנצל בפני אחיה של אנה "על העוול, שהוא אורי, גרם לו במשך השנים". זה לא הכל. השכנה מרי מהבניין הקודם שבו הם גרו באה לשמור על אורי במשך כמה שעות כדי שאנה תוכל לקנות מצרכים לבית. אנה נדהמה כאשר היא חזרה ומצאה שמרי יושבת על מיטתו, הם מחזיקים ידיים, והוא מספר לה בדיחות בהונגרית.

בשבועיים האחרונים לחייו, אורי ישן רוב היום ולעת ערב הוא עבר לספה בסלון וצפה בטלוויזיה יחד עם אנה. כמו כן, "הוא אהב לעמוד ליד דלת המרפסת ולהתבונן באורות המנצנצים מסביב. אני חושבת שבליבו הוא נפרד" [מהעולם]. אורי ביקש מאנה שתניח לו למות בבית, כאשר רק היא לצידו. היא הסכימה אבל על כל מקרה רשמה אותו במחלקת טיפול תומך (Palliative care) בבית החולים. זה היה צעד נבון מצידה, מפני שלילה אחד אורי ניסה לקום לשירותים בלי עזרתה, נפל ונחבל חזק. למחרת בבוקר אנה התקשרה לבית החולים וביקשה עזרה. "הם היו נפלאים," היא כותבת, "כבר למחרת הם הביאו מיטה מיוחדת, הליכון, וכיסא אמבטיה. אחיות שהו בביתם חלק מהיום ורופא ביקר בהתאם לצורך".

שבוע אחר כך, באמצע אוגוסט, אורי נפטר. "למרבה המזל הוא איבד את הכרתו לקראת הסוף. ישבתי לידו במשך הלילה האחרון, הרטבתי את שפתיו, והחזקתי בידו. הוא מת באופן שהוא רצה, בבית, כשאני לצידו. בעלי האמיץ והנפלא, אישי יוצא הדופן, איננו".