בלתי רגיל – חלק ששה עשר

תאריך עדכון אחרון: פברואר 20, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

רק כשמערכת יחסים מסתיימת אנחנו זוכים להכיר צדדים מסוימים של האדם שאיתו בילינו  /  אלן דה בוטון

צער, כאב, ויגון שאף פעם לא נעלם לגמרי הן מילים קטנות שאינן מעבירות את גודל האובדן שאנה (או כל אחד אחר שאיבד אהוב(ה)) חוותה. על אלו נוספו הבדידות והריקנות שהיכו בה ללא רחם בכל שעה של היממה. למרות ההכנה הארוכה שהייתה לה, היעלמותו של אורי מחייה ערערה את עולמה. על זה יש לי משהו להוסיף. הריקנות שמרגישים כאשר בן זוג אהוב הולך לעולמו, נובעת מכך שיחד אתו נעלם בבת אחת גם עולם מושגים שלם שהיה בנוי על זיכרונות משותפים, הומור שזר לא יבין, חוויות שלא יחזרו, סוג של אינטימיות שלא תשוב, סודות שכבר אין למי לספר, ושמות חיבה שאף אחד אחר לא ייהגה. במידה רבה משהו בתוכנו מת גם כן.

לפי אנה, לחיות לפתע לבד משנה הכל. אתה אוכל לבד. אתה ישן לבד. אתה לבד במכונית. אתה חוזר לבית ריק. אתה מקבל החלטות לבד. נעלמים הצלילים הקטנים של צעדים בבית, ואף לא אחד קורא בשמך. הכי חשוב, פתאום אין לך מישהו לחלוק אתו רגעים קטנים וגדולים ביום-יום. זה לא רק השקט הפיזי. זה השקט הרגשי, שמוחץ את המעיים.

בימים הראשונים מותו של אורי לא נראה לה אמיתי. היא הייתה עסוקה עד מעל לראש בסידורי הלוויה, מצבה, ובשבעה. לאורך כל היום היו סביבה אנשים ומידי פעם היא אפילו חיכתה שאורי עצמו ייכנס, כי היו לה המון דברים לספר לו. כצפוי, הזעזוע הראשון הגיע לאחר השבעה, כאשר היא נשארה לבד. מאחות עסוקה 24 שעות ביממה במשך חודשים ארוכים, לדממה מחרישת אוזניים ביום ובלילה. היא מיטיבה לתאר זאת באופן הבא: "לפתע הייתי אבודה. לא הייתה לי מטרה. לא היה בי צורך. הייתי בודדה… הדבר הקשה ביותר היה להיכנס לדירה בלי שאורי יקבל את פניי".

כדי להימלט ממחשבות אובדניות, אנה השקיעה את זמנה ומרצה בסידורים שונים שהיא מפרטת חלק מהם:

• מיטה חדשה שאורי הפציר בה לקנות לאחר מותו, למרות שזה סתר את רצונו שאנה תחזור לישראל.
• לסדר מחדש את הרהיטים.
• למסגר את הקולאז' (ראה פוסט קודם).
• למסור את הבגדים וחומרי האמנות של אורי.
• לבטל את ביטוח החיים שלה.

צוואה לא מוזכרת בספר בגלל שלא היה בה צורך. הדירה, המכונית, וחשבונות הבנק, כמו גם המען לחשבונות, נרשמו כולם על שם אנה. לעומת זאת, היא הייתה צריכה לטוס לישראל כדי לסדר את קצבת השארים מהפנסיה של אורי. היא גם ניצלה את הביקור כדי לבשר, פנים אל פנים, לאשתו הראשונה על מותו ולומר לה באופן כללי היכן הוא קבור. זה היה מיותר. לא היא ולא ילדיהם התעניינו בכך.

"הייתי עייפה מאד בסוף כל יום ולמרות זאת התעוררתי בבהלה בלילה כמה פעמים, כי היה נדמה שאורי קורא לי לעזרה… הרגשתי שכל תא בגופי רווי בעצב. איבדתי את היכולת לשמוח… הכתה בי ההכרה שאני לבד ואורי לא חוזר. לחלל שנפער בליבי לא היה גבול". אנה טועה לחשוב שהעייפות נבעה מפעילותה הנמרצת. למעשה האבל והיגון גרמו לה להרגיש סחוטה, ולא רק בסוף היום.

אומרים שהשנה הראשונה בלי בן/בת זוג אהובים היא הקשה ביותר. אנה כותבת שהחג הראשון לבד, תאריך יום ההולדת הראשון לבד, יום השנה לנישואים, וכמובן יום הפטירה היו עבורה קורעי לב. היא נסעה לעיתים קרובות לבית הקברות כדי 'להיות קרובה' לאורי. ביום השנה למותו היא נתקלה בשער נעול בגלל יום השבת. אלא שהיא הייתה נחושה 'לדבר' אתו, ולכן החנתה את המכונית ליד השער, טיפסה על הגדר ונכנסה פנימה. היא עוד הייתה צריכה ללכת כקילומטר עד למצבה. תוך כדי 'השיחה' עם אורי התקרב אליה צבי (אמיתי), התבונן בה ארוכות והמשיך בדרכו. "זה היה אורי," היא אמרה לי, "על בטוח".

במאמר מוסגר: לפני 15 שנה, האזור היה ריק יחסית ואכן הסתובבו בו (גם) צבאים. בינתיים נבנו שם בתים רבים ובית הקברות עצמו התמלא. היום סביר יותר לפגוש שם את בן גוריון עומד על הראש מאשר צבי.

כמו בכל מצב קשה, תמיד יהיה מישהו שינסה להרוויח מזה, במיוחד אם זו אלמנה הלומת יגון. בניסיון מכמיר לב להיאחז בשיירי עולם שכבר לא קיים, היא הסכימה להיפגש עם קבליסט, רב, ו'מתקשרת', שחברות נתנו להם את מספר הטלפון שלה. שלושתם 'יצרו קשר' עם אורי, ושלושתם חייבו אותה בתשלום. הרב גם ניסה, ללא הצלחה, להחזירה בתשובה.

"בסביבות יום השנה למותו של אורי התחלתי לכתוב. עזר לי מאד להוציא את כל הסיפורים החוצה. עם כל פרק שכתבתי, הרגשתי קלה יותר, כאילו משקל ירד מכתפיי. אפילו אם דבר לא ייצא מזה, זה עושה לי טוב, נותן לי מטרה".

"אני כותבת כי אני רוצה לזכור. מה קרה קודם ומה בא אחר כך. כבר עכשיו דברים מתפוגגים בתודעתי ואני צריכה לחפור עמוק כדי לגלותם. חלק אני מעדיפה לשכוח…" על זה אני אומר, השכחה ברוכה. שכחה היא אחד המנגנונים של הזמן שמקהה את הכאב הבלתי נסבל. אינני מתכוון לאמנזיה, אלא לשכחה של פרטים קטנים בפסיפס העשיר של החיים. הפרטים הגדולים לא יישכחו, הצער לא ייעלם בקלות, והעצב על מותו של אורי ילווה כנראה את אנה עד יומה האחרון, אבל הכאב הנורא יתעמעם.

———————————

צחוק הגורל, אורי ששנים רבות סבל מבריאות רעועה ונגע במוות מספר פעמים האריך ימים עד גיל 84, תודות לטיפול המסור של אנה, ונפטר בקיץ 2010. הוא קבור בבית הקברות היהודי 'פרדס חיים' שמצפון לטורונטו.