בלתי רגיל – חלק שבעה עשר ואחרון

תאריך עדכון אחרון: פברואר 27, 2026  /  קטגוריה: ביקורת ספרים

אבל כבד הוא המחיר שאנו משלמים עבור אהבה  /  המלכה אליזבת' II

כאשר אנה עברה על ניירותיו של אורי, היא מצאה איור ובו דמותו של אורי כפי שתמיד צייר את עצמו, אלא שהפעם הוא מלאך, עם כנפיים והילה, שעומד על ענן ושומר על אנה ביום ובלילה. כדי להדגיש זאת, הוא צייר בצד שמש וירח. מתחת הוא כתב, ואני שומר עלייך בימים ובלילות, כי אוהב אני אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. ובכן, עכשיו לא רק סבתא חנה שומרת על אנה (ראה חלק 12), אלא גם אורי ממרומי הענן הפלומתי שלו.

אני חושב שלאדם קל יותר למות אם הוא מאמין שאין זה הסוף, אלא רק מעבר למצב צבירה אחר שבו הוא עדיין קשור לעולם אותו הוא עוזב; ויום אחד הוא עוד ייפגש 'בצד השני' עם אהוביו. גם לאלו שנשארים מאחור קל יותר לשאת את כאבם אם הם מאמינים שאהובם מצפה להם ו'שומר עליהם' מלמעלה.

"אהבתי את [איור] המלאך ורציתי שהוא יהיה איתי תמיד". לצורך זה היא חיפשה ומצאה תכשיטן שחרט את האיור על לוחית דקה מזהב, ואף חיבר אליה שרשרת נאה. "בשנה האחרונה הורדתי את המדליון רק פעם אחת לצורך בדיקת ממוגרפיה. אני מאמינה שהוא שומר עלי מכל רע. אני רואה אותו בכל הצצה במראה ואני נוגעת בו הרבה".

הדחף הראשוני שלה היה להקדיש את שארית חייה לזכרו ולעיזבונו של אורי, שכלל שלל עבודות אמנות, מזכרות שנקנו במהלך עשרות שנים של טיולים ברחבי העולם, וכמובן המון תמונות, כרטיסי ברכה, ופתקים. כל פריט היה יקר לליבה, והיא הפכה את דירתה למקדש מעט לאורי ולזיכרון השנים שהיו ביחד.

"לא שאני זקוקה לתזכורת. אני תמיד זוכרת אותו. הדירה שלי מלאה בעבודות ופריטים שהוא יצר, ספריו, אלבומי התמונות שלו, והמיטה החדשה שהוא רצה שאקנה. באורח פלא שכחתי את מריבותינו והכעסים שהיו לנו אחד על השני. אני יודעת שקיבלנו את חלקינו בקשיי הנישואים. כל אלו התפוגגו ורק הזיכרונות הטובים נשארו".

"האובדן שלי עצום ורב. יש לי שעות ואפילו ימים של עצב, אבל אני מחלימה מהר יותר עכשיו. אני רוצה שאורי יהיה גאה בי וינוח בשלום על משכבו. אני רוצה שהוא יידע שאני בסדר ואין סיבה לדאוג לי. אני מקווה לפגוש אותו לאחר שאמות. בגלל התקווה הזו, אני לא פוחדת למות".

"וכך הסיפור מסתיים. אתה חסר לי אורי! נוח בשלום אהובי, עד שניפגש שוב…"

המילים הפוצעות האלו נכתבו בדם ליבה ויותר משהן מעידות על התאוששותה של אנה, הן חושפות עד כמה הייתה עמוקה התהום הרגשית שהיא נפלה לתוכה ועוד לא נחלצה ממנה לגמרי. ברגעים כאלה של כאב מזוקק אפשר לראות בבירור שדבר לא באמת שלנו, גם אם הוא נמשך זמן ארוך; והסיפור של אנה ואורי נמשך  44 שנים.

החיים אחרי אורי

כאשר הספר יצא לאור אנה כבר הייתה בת 66 – אמנם לא צעירה, אבל עדיין מלאת חיים. עם זאת לא היו לה אשליות שהיא תכיר בן זוג. ראשית, המחשבה שמישהו יתפוס את מקומו של אורי הייתה בלתי נסבלת מבחינתה. שנית, חברותיה סיפרו לה שגברים בגילים האלו מחפשים מטפלת ולא בת זוג; ורצוי שהיא גם תתמוך בהם מבחינה כספית. או בניסוח בריטי קצר ומדויק: הם מחפשים אשה שתהיה עבורם  A nurse and a purse.

לאור זאת החליטו אנה וחברתה מימי העבודה במחקר, קייט (ראה חלק 11), שאם לעת זקנה שתיהן יישארו בלי בני זוג, הן יעברו לגור ביחד. לא ברור איזה מלאך שומר נכנס כאן לפעולה, אבל שלוש שנים לאחר מותו של אורי פגשה אנה באקראי אהבה חדשה (שמושאה לא נזקק לטיפול ולא לעזרה כספית); וכנגד כל הסיכויים פתחה בפרק ב' של חייה. עם זאת אורי לא נשכח. פעמיים בשנה היא ובן זוגה עלו לקברו ואנה 'סיפרה לו' על הקורות אותה, האושר שמצאה, ועל תוכניותיה. הם גם הזכירו אותו בהקשרים שונים ואף דפדפו באלבומי התמונות וקראו את ים הפתקים והמכתבים שהשאיר אחריו.

המדליון לא האריך ימים על צווארה של אנה. היא החליטה שאין זה נאה לישון עם גבר אחד, ובה בעת לשאת במיטה מזכרת מגבר אחר. כך, בלי גינונים מיותרים עבר המלאך השומר השני לדור בתיקה של אנה. עם השנים התחלפו התיקים והמלאך נדד מתיק לתיק.

גם אופי דירתה השתנה אט-אט אך בעקביות. התהליך נמשך כשנתיים שבהן היא נפטרה מרהיטים מיותרים, מכרה את רוב חפצי הנוי שהיא ואורי צברו במהלך השנים והורידה למחסן את החלק הארי של עבודות האמנות שלו. אורי נכח עדיין, בעיקר על המדפים בסלון ובאלבומי התמונות, אבל אופי הדירה כבר שיקף את האישיות של אנה.

שש שנים לאחר מותו של אורי, החליטה אנה שאינה רוצה להיקבר לצידו. איש לא השפיע עליה ולא הייתה זו גחמה של רגע. היא חשבה על זה זמן רב, עד שגמלה ההחלטה בליבה. היא מכרה את חלקת הקבר שלה לצידו בלי שהחליטה מה היא רוצה שייעשה בגופתה לאחר מותה. ניסיונותיי המעטים לדובב אותה כדי להבין את הרקע לכך לא צלחו, אבל אפשר היה לנחש שהיה זה צעד נוסף מצידה להשתחרר מצילו של אורי.

זה הזכיר לי סצנה מהספר / סרט 'הגשרים של מחוז מדיסון', שבו פרנצ'סקה (בגילומה של מריל סטריפ) מבקשת בצוואתה שבניגוד למסורת הקיימת, היא לא רוצה להיקבר לצד בעלה, אלא שגופתה תישרף ואפרה יפוזר בסביבות גשר רוזמן, שם התחילה היכרותה עם רוברט קינקייד (בגילומו של קלינט איסטווד).

אחרית דבר

אנה שהייתה סמל לחוסן ובריאות איתנה, נפטרה מסרטן בעשרים למרץ 2025. בת 78 במותה. על פי בקשתה גופתה נשרפה ואפרה פוזר לצלילי מוסיקה קלאסית בשני מקומות שהיו חביבים עליה מאד. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.