"עד גיל 21 תגיע לירח" – חלק ראשון

תאריך עדכון אחרון: מרץ 13, 2026  /  קטגוריה: דעות

זהו צעד קטן לאדם. קפיצה ענקית למין האנושי  /  ניל ארמסטרונג

וויליאם תומסון, הידוע יותר בכינויו לורד קלווין, היה אחד מאנשי המדע הבולטים ברבע האחרון של המאה ה- 19. תקצר היריעה מלפרט את הישגיו הרבים. בנוסף לתחומי מומחיותו בפיזיקה ומתימטיקה, הוא גם היה מהנדס, שיחד עם מהנדסים ומדענים חשובים אחרים באותה תקופה, הגיעו למסקנה שגוף הכבד מהאוויר לא יוכל אף פעם לטוס. שמונה שנים בלבד אחר כך בדצמבר 1903, הוכיחו האחים רייט את ההיפך. תומסון שנפטר ב- 1907 עוד הספיק לראות את הדגם הרביעי של גוף הכבד מהאוויר, שתוכנן ונבנה על ידי "שני מתקני אופניים מאוהיו," ממריא, טס, מתמרן, מסתובב, ונוחת.

לא עברו אלא 66 שנים והאמריקאים, בתום עשור מאומץ, הנחיתו אדם ראשון (שניים למעשה) על הירח. בקצב הזה כבר היה צריך המין האנושי לכבוש בסערה את מערכת השמש עם מושבות בכל כוכב או ירח מוצקים (נפטון, אורנוס, יופיטר, וסטורן הם ענקי גז). לא רק שזה לא קרה, אלא שאף מעצמה אחרת (רוסיה, סין, הודו, מישהו…) לא הצליחה עד היום להנחית אדם על הירח, וגם האמריקאים עצמם גנזו אחרי שש פעמים ברצף, את תוכניות ההנחתה המאוישות.   למה בעצם?

כדי לענות על כך, יש לחזור לסיום מלחמת העולם השניה, ששנה או שנתיים אחריה פרצה המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות. באוקטובר 1957 חלה הסלמה משמעותית כאשר הסובייטים שיגרו את ספוטניק 1 – לוויין קטן בקוטר של כדורגל – שהקיף את כדור הארץ ושלח אותות לבסיס האם. היום זה אולי נראה מגוחך, אבל אז הממסד הבטחוני האמריקאי נתקף דאגה שהפכה לחרדה ממש כאשר באפריל 1961 הפך יורי גאגארין לבן האנוש הראשון שהקיף בחלל את כדור הארץ. חודש אחר כך, במאי 1961, הכריז הנשיא קנדי בקונגרס על מטרה ברורה: עד סוף העשור, להנחית אדם על הירח ולהחזירו בשלום.

החזון של קנדי הפך במהרה להתגייסות לאומית למען המטרה, ותקציב כמעט לא מוגבל הוקדש לכך – סכום שנתי של 25 מיליארד דולר, ששווה בערכים של היום ל- 280 מיליארד דולר. בשיאה העסיקה תוכנית אפולו כארבע מאות אלף (400,000!) עובדים וכעשרים אלף (20,000!) חברות שתרמו למאמץ הלאומי. למרות זאת הדרך לשיגור חללית לירח לפני סוף העשור הייתה קשה ולוותה אף בתאונת אימונים שקטלה את שלושת האסטרונאוטים שהיו מיועדים לאייש את החללית.

מכשולים נוספים שהסיחו את הדעת מהמשימה הלאומית היו:  שינויים חברתיים ותרבותיים דרמטיים. מלחמת ווייטנאם וההתנגדות לה. משבר הטילים בקובה (1962). רצח האחים קנדי, ג'והן (1963) ורוברט (1968). רצח מלקולם X ומרטין לות'ר קינג (1968) ועוד. במהלך העשור הכאוטי הזה הצליחה נאס"א לעמוד במשימה וביולי 16, 1969 המריאה אפולו 11 לירח כשהיא נישאת על גבי הטיל האימתני ביותר שאי פעם נבנה – סאטורן 5, כדי להיחלץ מכוח המשיכה של כדור הארץ ולהיכנס למסלול שיפגיש אותה לאחר שלושה ימים ובערך 380,000 ק"מ עם הירח.

ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו והלכו בפועל על אדמת הירח, הניפו את דגל ארה"ב, אספו סלעים ואדמה, וצילמו תמונות וסרטונים. מייקל קולינס חיכה להם בחללית האם שחגה במסלול סביב הירח. לאחר כעשרים שעות המריאו ארמסטרונג ואולדרין ברכב הנחיתה וחברו בתזמון מדויק לחללית האם. המשימה הוכתרה בהצלחה ומאות מיליונים ברחבי העולם צפו בהיסטוריה מתהווה.

נאס"א חזרה על המבצע עוד חמש פעמים (בגלל תקלה נאלצה אפולו 13 לקטוע את מסעה. בהרבה מזל ותושייה, היא הצליחה לחזור וחיי שלושת האסטרונאוטים ניצלו). סך הכל, הלכו (וגם נסעו בטרקטורונים ושיחקו גולף) על אדמת הירח 12 אמריקאים בשש משימות בין יולי 1969 לדצמבר 1972. כמו כן הם הביאו איתם בחזרה כ- 380 ק"ג של דגימות ממקומות שונים על פני הירח שחולקו למכוני מחקר ברחבי העולם.

עקב המלחמה המתמשכת בווייטנאם נקלעה ארה"ב למצוקה תקציבית, וניקסון החליט לקצץ בין השאר בתקציב נאס"א. דבר שביטל שלושה שיגורים נוספים ובפועל סגר את תוכנית אפולו. מאז ועד היום, לא הצליח איש, כולל האמריקאים עצמם, להגיע לירח. הן הסינים והן הרוסים שלחו לשם מספר חלליות מחקר לא מאוישות, אבל נתקלו באותו קיר בלתי נראה של קשיים כאשר התכוונו לשלוח לשם אנשים ולהחזירם בחיים.

המלחמה הקרה הסתיימה למעשה עם נפילת חומת ברלין (1989), והחותמת הסופית לכך ניתנה שנתיים מאוחר יותר עם התפרקות ברית המועצות. למרות זאת לא הראתה אף מעצמה תיאבון לנסות ולשגר אסטרונאוטים לירח. בשנת 2006 חל מפנה. הסינים הודיעו שעד 2017 הם יקימו תחנה מאוישת קבועה על הירח, שתקבל את האנרגיה הנדרשת לה מכור גרעיני שייבנה בסמוך לה. בתגובה הודיעו האמריקאים שגם הם יעשו זאת עד שנת 2020, לכל המאוחר!

דרך אגב, ההצהרה האחרונה של הסינים קובעת שבשיתוף עם הרוסים, תאריך היעד הבא להקמת בסיס על הירח יהיה 2035. נדמה לי שאין תמונה מדויקת יותר לעידן שבו אנו חיים. במקום לשנס מותניים ולהתקדם בחקר החלל, מסתפקים כל הצדדים בהודעות בומבסטיות לתקשורת.

אולי אני טועה, אבל לפי חשבוני 2017 כבר עברה ואפילו 2020 היא זיכרון רחוק. ההצהרה האחרונה של נאס"א קובעת תאריך יעד חדש: 2030. האסטרו-פיזיקאי ניל טייסון אינו משוכנע.   במילותיו, "אנחנו לא יכולים לחזור לירח. לא כמו שעשינו את זה. אפילו לא קרוב. אנחנו פחות מסוגלים להגיע לירח היום מאשר היינו ב-1969. עם כל מחשבי העל, החומרים המתקדמים, ופלאי ההנדסה שדור אפולו לא יכול היה לדמיין. אנחנו לא יכולים לשחזר את מה ששנים-עשר בני אדם השיגו לפני יותר מחמישים שנה. זה לא רק עניין של טכנולוגיה. זה משהו עמוק יותר. זה עניין של איך ציוויליזציות יכולות לאבד יכולות שהיו להן פעם. איך ידע יכול להיעלם ואיך העתיד לפעמים נע אחורה במקום קדימה".

אני רק רוצה לתקן.

• שנים-עשר בני אדם שהלכו על הירח אכן עשו היסטוריה, אך זאת תודות לעשרות אלפי אחרים שסללו עבורם את הדרך.
• האמריקאים כן יכולים (תיאורטית לפחות) לחזור על ההישג מלפני 55 שנים, אבל הם יצטרכו לעשות זאת מהתחלה, כאילו שמעולם לא הגיעו לפני כן לירח.

המכשולים שעומדים היום בפני כל מי שינסה להקים בסיס קבע מאויש על הירח אינם רק הנדסיים, אלא גם פוליטיים, חברתיים, כלכליים, ופיזיקליים. אדון בכך בפוסט הבא.

לבסוף

עד היום בין חמישה לעשרה אחוזים מהאמריקאים לא מאמינים שאדם נחת על הירח (או שפרצה מגפה ב- 2020, או שהייתה התקפת טרור ב- 9/11,…). באירופה אחוז הספקנים אפילו גבוה יותר. באופן מוזר באז אולדרין עצמו חיזק את הדעה שהנחיתה על הירח בוימה על ידי נאס"א. בראיון ממאי 2000 הוא התלוצץ (אני חושב) על כך עם קונאן אובריאן, וחסידי תיאוריית הקשר ראו בכך הוכחה נוספת לצדקתם.