ריאליזם 101

תאריך עדכון אחרון: אפריל 10, 2026  /  קטגוריה: דעות

מה ההבדל בין אמריקה לקנדה? לאמריקה יש שכנים נחמדים  /  סקוט גאלווי

במבט חטוף לאחור קל לזהות את נקודת המפנה לרעה ביחסי קנדה וארה"ב: העשרים לינואר בשנה שעברה. היום שבו התחיל טראמפ את הכהונה השניה שלו בבית הלבן. כבר למחרת התחוור שהסכם הסחר בין שתי המדינות אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. טראמפ שבכהונה הקודמת חתם על ההסכם בעצמו, ושיבח אותו בהגזמה כהרגלו, הפר אותו שוב ושוב בכהונה הנוכחית בטענה שההסכם גרוע ו"אידיוט מי שחתם עליו". בעניין הזה דווקא אין ויכוח.

כתוצאה מכך, נאלץ ראש הממשלה החדש, מארק קרני, להפשיל שרוולים ולחתום על הסכמי סחר נוספים – בעיקר עם מדינות באסיה ואירופה – כדי לפצות על חסמים (לא רק מכסים) במסחר בין שתי המדינות. כיום יש לקנדה כחמישים הסכמי סחר עם מדינות שבעבר (והאמת היא שגם בהווה) היא לא ששה להיכנס איתן למחויבות ארוכת שנים, אבל זמנים קשוחים מחייבים צעדים יצירתיים ולפעמים גם לא נעימים (כמו הסכמים עם סין וקטאר).

החותמת הסופית לקרע עם ארה"ב ניתנה בכנס השנתי בדאבוס. בנאום קצר של 17 דקות, תיאר קרני את המצב הנוכחי והתווה את דרך הפעולה של קנדה כדי להתמודד אתו. הנאום המנומס אך תקיף היכה גלים וקטעים ממנו צוטטו ברוב העיתונים החשובים בעולם. כמה נושאים שהוא דיבר עליהם:

• הגיע הזמן שחברות ומדינות יורידו את השלט מהחלון (כלומר, יפסיקו לציית לגחמות של המעצמות (מתוך נימוס הוא לא אמר 'הגחמות של טראמפ')).
• אנו בעיצומו של קרע, לא [בתקופת] מעבר.
• אי אפשר לחיות בשקר של תועלת הדדית, כאשר זו הופכת למקור של שעבוד.
• עולם של מבצרים יהיה עני יותר, שביר יותר ופחות בר-קיימא.
• ממשלתי תתייחס לעולם כמו שהוא ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה.
• איננו סומכים יותר רק על הכוח של ערכינו, אלא גם על הערך של כוחנו.
• עד סוף העשור תוכפל ההוצאה על ביטחון.
• [יש לנו] מחויבות בלתי מתפשרת להסכם הגנה הדדי של נאט"ו.
• אם איננו יושבים ליד השולחן, אנו על התפריט.

את החלק הבא בנאומו הקדיש קרני לשבחים עצמיים

לקנדה יש את מה שהעולם רוצה. אנחנו מעצמת אנרגיה. אנו מחזיקים בעתודות עצומות של מינרלים חיוניים. יש לנו את האוכלוסייה המשכילה ביותר בעולם. קרנות הפנסיה שלנו הן בין המשקיעים הגדולים והמתוחכמים בעולם. יש לנו ממשלה עם יכולת פיסקלית רבה לפעול באופן החלטי. ויש לנו ערכים שאליהם רבים אחרים שואפים. קנדה היא חברה פלורליסטית. המרחב הציבורי שלנו רועש, מגוון, וחופשי. הקנדים נשארים מחויבים לקיימות. אנחנו שותף יציב ואמין בעולם שהוא הכל חוץ מזה. שותף שבונה ומעריך מערכות יחסים לטווח ארוך. ויש לנו משהו נוסף. הכרה במציאות ונחישות לפעול בהתאם. אנחנו מבינים שהקרע הזה דורש יותר מאשר הסתגלות. הוא דורש כנות לגבי העולם כפי שהוא.

שרטוט קו פעולה

אנחנו מסלקים את השלט מהחלון. אנחנו יודעים שהסדר הישן לא יחזור. אנחנו לא צריכים להתאבל עליו. נוסטלגיה אינה אסטרטגיה. אבל אנחנו מאמינים שמהמשבר הזה, נוכל לבנות משהו גדול יותר, טוב יותר, חזק יותר, צודק יותר. זוהי משימתן של מעצמות הביניים, המדינות שיש להן הכי הרבה מה להפסיד מעולם של מבצרים והכי הרבה מה להרוויח משיתוף פעולה אמיתי.

אחרי הנאום

בסוף הנאום נעמד הקהל על רגליו והריע ארוכות לקרני. בתוך קנדה, הייתה הסכמה שזה היה הנאום הטוב ביותר שנשא ראש ממשלה בפורום בינלאומי מאז ומעולם – במיוחד בגלל שחלק מהנושאים שהוא הזכיר כבר מטופלים.

מצבו של ראש האופוזיציה, פייר פוליאב, מעולם לא היה עגום יותר. ההפרש בסקרים בינו לבין קרני עומד על 30%. לא רק בגלל הנאום בדאבוס, אלא במיוחד בגלל שעד עכשיו קרני והקבינט שלו מפתיעים לטובה. לזה יש להוסיף את שלושת הנציגים השמרנים (ואחת מהמפלגה הדמוקרטית) שערקו לליברלים וקירבו אותם לרוב בבית הנבחרים.

טראמפ כרגיל לא אכזב וטרטר במשך שבעים דקות סתמיות הבלים שנשכחו עוד לפני שהנוכחים עזבו את האולם. מכיוון שלא טרחתי להאזין לו, אני מצטט את התרשמותו של אד אלסון מהנאום.

TACO 2.0

"אני רוצה לגעת בקצרה בנאום שטראמפ שנשא אתמול בדאבוס… כולם רצו להיות שם, כי כולם רצו לדעת מה טראמפ יגיד. ומה שקרה הוא, שבמשך יותר משעה הוא לא אמר דבר. בעליל הוא לא התכונן לנאום. הוא ליהג בלי עקביות על הא ועל דא וללא אג'נדה. בקושי צלחתי את הנאום, כל כך משעמם הוא היה. עכשיו, הכותרות מצביעות על כך שטראמפ שוב משתפן ולא ישתמש בכוח נגד גרינלנד (שאותה הוא כינה איסלנד). וזה, כך נראה, העלה את המדדים [שירדו קודם לכן].

היה ברור לכולם שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. בנוסף, כשהוא אמר שהוא לא ישתמש בכוח, זה לא נשמע כמו משהו אמיתי, כמו מדיניות, כמו משהו שנקבע מראש ועכשיו הוא מכריז על כך. לא, זה פשוט נשמע כמו מילים שאותו רגע פשוט צצו בזרם התודעה שלו. כמה שעות אחר כך הוא הודיע על ביטול המכסים הנוספים שהוא איים להשית על מדינות אירופה שיתנגדו לפלישה לגרינלנד.

זוהי האירוניה של הנשיאות הזו. רוב מה שהוא אומר חסר משמעות למעשה. מקלחת מחשבות. אבל בגלל שהוא נשיא ארה"ב, אנחנו מחויבים לנסות ולהבין משהו. וזה לא רק פודקסטרים, אלא [גם] משקיעים, סוחרים, פוליטיקאים, CEOs, כולנו. אנחנו צריכים לקבל החלטות עסקיות. אנחנו צריכים לקבל החלטות השקעה. ולכן אנחנו צריכים לנסות ולהבין אותו. ראינו את זה עם מכסים בשנה שעברה כאשר עסקים נערכו להתמודד איתם. לפי הערכה של הבנק המרכזי, זה עלה להם 71 מיליארד דולר…

אנו משקיעים מאמץ בניסיון להבין מה הוא מתכוון, מה הוא באמת אומר. אבל מה אם הוא לא אומר דבר? מה אם הנאום הזה או הכרזת המכסים ההיא בעצם תגיד לנו שום דבר על מדיניות החוץ או על תוכניות לגרינלנד או ליחסיו עם אירופה או על האג'נדה הכלכלית שלו? מה אם הכל באמת חסר משמעות וערך? מה אם כל זה רק כדי להעביר את הזמן? אבל בלי קשר למה שהוא אומר, … ראיתי מספיק כדי לדעת מה המסקנה האמיתית. זה די פשוט. אין מסקנה".

כמה מאיומי הסרק של טראמפ בחודשים האחרונים

• סירובו של עמנואל מקרון להצטרף ל'מועצת השלום' של טראמפ, הוליד איום במכס של 200% על יינות צרפתיים. זה היה בינואר. מקרון לא הצטרף, המכס לא הוטל. במאמר מוסגר, בגלל המכסים, אונטריו ועוד שש פרובינציות וטריטוריה אחת אוסרות על מכירה של יינות שמקורם בארה"ב.
• להטיל 50% מכס על כל המטוסים המיוצרים בקנדה, בגלל עיכוב (מכוון) של קנדה בקניית 35-F מלוקהיד מרטין. זה היה בסוף ינואר. העיכוב נמשך. המכס לא הוטל.
• לחסום את גשר Gordie Howe המחבר בין ווינדזור (בצד הקנדי) ודטרויט (בצד האמריקאי), אם קנדה לא תעביר מחצית מהבעלות על הגשר לידי ארה"ב. אלא שחצי גשר כבר שייך למדינת מישיגן. יתכן שהאיום הבא יכלול מכסים על מישיגן או פלישה אליה. אחרי הכל, מה כבר עלול להשתבש?
• אם קנדה תחתום על עסקה עם סין, אזי הסינים יבטלו את ספורט ההוקי בקנדה. אני אמנם לא מתעניין בהוקי, אבל ההסכם עם סין נחתם, ועד כמה שידוע לי, להוקי (ולגביע סטנלי) שלום.
• חידוש הניסויים הגרעיניים בארה"ב. מצטער, לא הצלחתי להבין נגד מי מכוון האיום הזה. על זה אומר סקוט גאלווי, רוב הסיכויים שלא מחסל מהעתיד יקטול אותנו, אלא מוקיון מהעבר שגר עכשיו בבית הלבן.
• לחסום את הסחר עם ספרד כתגובה על חוסר שיתוף הפעולה שלה במלחמה עם איראן. זאת הבעיה עם טיפוס כזה. גם כאשר האיום מוצדק, הוא טובע בים של קשקושי רהב אוויליים. בינתיים עברו חודשיים מאז האיום של טראמפ. המלחמה נמשכת, ספרד לא משתפת פעולה, אבל הסחר איתה נמשך.
• מאז מלחמת אירן הראשונה לפני תשעה חודשים ועד היום הספיק טראמפ להשמידה בהבל פה כבר תריסר פעמים, אבל איכשהו המשטר לא הוחלף, לאורניום המועשר לא אונה רע, הישראלים עדיין בכוננות מקלט / ממ"ד, שני מטוסים אמריקאים הופלו, מכליות הנפט שעוברות עכשיו במיצר הורמוז הן… אירניות, סיניות וכאלו ש'מתאמות' איתם מראש ומשלמות להם 'אגרה', והאירנים יכולים לירות טילים על בסיסי הצבא האמריקאי במפרץ הפרסי מתי שיחפצו. אולי בגלל זה מתעכבת הפלישה לקובה (וכיבוש גרינלנד, ותוכנית הסיפוח של קנדה,…).
• לאחרונה טראמפ הפסיק לרגע להשמיץ את חברות נאט"ו ולאיים עליהן, כדי… לבקש את עזרתן בפתיחת מיצר הורמוז. הן כמובן לא גילו התלהבות יתרה לחלץ את הבריון ממצוקתו. אני חושד שהן אפילו נהנות לשמוע אותו מתפתל עם האנגלית הדלה (ולקרוא את הפוסטים עם שגיאות הכתיב) שלו כדי להתחנן מצד אחד, ולהמשיך לאיים שצפוי להן "עתיד רע מאד" אם לא יבואו לעזרתו. האמת שאירן היא האויב של כולם וזה גם אינטרס מובהק של מדינות נאט"ו להשאיר את המיצר פתוח בלי תשלום דמי סחיטה, כמו לפני המלחמה. אני מקווה שאחרי השמחה לאיד, הן יבלעו כדור נגד בחילה ובכל זאת יעזרו לארה"ב.

מאזן ביניים

בהגזמה קלה אפשר לומר שמשמרות המהפכה ניצחו את "השטן הקטן" ו"השטן הגדול". האבידות הכבדות שהם ספגו וההרס הרב לא השפיעו על אחיזתם בשלטון. אחרי הכל, הם עצמם הרגו לאחרונה שלושים אלף (או יותר) מבני עמם בלי להניד עפעף. ברצותם יוכלו להמשיך ולהמטיר טילים על ישראל והמפרציות, לחנוק את הכלכלה העולמית, ואם ירצו (כנראה שכן) לבנות פצצות אטום, דבר לא יעצור בעדם. ישראל, שאיש לא טרח לשתף אותה במתן ומתן עם אירן, יצאה קירחת מכל הכיוונים. צדק קרני בנאומו בדאבוס: "אם איננו יושבים ליד השולחן, אנו על התפריט". הוא אמנם דיבר על מלחמת הסחר של קנדה, אבל יוצא שזה נכון שבעתיים לגבי ישראל המדממת.

לאחר שנכנע לתוכנית עשר הסעיפים של אירן, הכניסה הפסקת האש את טראמפ לאופוריה. יום קודם הוא עוד איים בהרס הציביליזציה האירנית ועשרים וארבע שעות אחר כך הוא כבר מתפייט על נפלאות ה"שלום העולמי". כצפוי, הוא זרק את ישראל, בלי היסוס, 'תחת גלגלי האוטובוס'. הטילים והאורניום המועשר נשארו בידי האירנים, ובאי הכוח שלהם בלבנון ובתימן עדיין יורים על ישראל.

לבסוף

אם מארק קרני היה בנוסף לתפקידו כראש ממשלת קנדה גם נשיא ארה"ב, היה מצבה של זו ושל בנות בריתה לשעבר טוב בהרבה. כך גם לגבי ישראל. זו אינה בהכרח מחמאה לקרני, כי הרף המנהיגותי בשתי המדינות נמוך מהבולען העמוק ביותר בים המלח.